בהורות שלי, יש הרבה יסורי מצפון:
אני יודע למה אני שואף, ומה בא לי לתת, אבל לא תמיד עומד בסטנדרטים של עצמי.
אתמול כשחזרנו מצימר שנסענו אליו, החלטנו שאנחנו עוצרים במסעדה.
ככה ארוחת שחיתות אחרונה לקינוח של הסופ"ש שלנו.
כל הנסיעה הגדולים רבו ביניהם, על מי נגע במי ומי נשם למי את האוויר.
עד שברגע אחד, הסתובבתי אחורה, ואמרתי : אם אתם ממשיכם לריב ביניכם, אנחנו לא הולכים למסעדה, לא מעניין אותי מי התחיל את הריב, ברגע שיהיה ריב, אין מסעדה.
תוך שניה האוטו נדם, את השקט היה אפשר לחתוך עם סכין, וישר הרגשתי רע עם עצמי.
אורי הסתכל עליי ואמר לי, "אבא אתה איימת עלינו",
האמת היא שלא היה לי מה לענות באותו רגע,
נכון, אשכרה איימתי עליהם, ויסורי המצפון התחילו לעבוד חזק יותר.
דריה לעומת זאת הסתובבה אליהם אחורה, ואמרה להם:
"אתם יודעים כמה אבא רגיש באוזניים לצעקות, הוא לא מאיים הוא פשוט מבקש שתהיו יותר בשקט, זה הכל".
ואכן יתר הנסיעה עברה בשקט, ירדנו למסעדה, אכלנו נהנו, אבל אני הייתי שקוע במחשבותיי.
למה כל פעם נלחצים לי הכפתורים האלו? חשבתי
כמה שאני רוצה ומבקש להיות אבא טוב יותר, אני תמיד נופל בקטנות האלו של היום יום.
וככל שאני חושב חופר ומלקה את עצמי ,אני קולט שאני שוכח את עצמי, אותי את רועי.
הרי לא ביקשתי מהם להיות בשקט, כי רציתי לפגוע בהם,
בקשתי מהם להיות בשקט כי כן,
הרעש בתוך האוטו עם הצרחות האלו,
הופך להיות בלתי נסבל בשבילי,
והאמת שאם הם ממשיכם לריב ככה, כל הנסיעה, אז באמת שלא יהיה לי חשק לשבת בשום מסעדה,
וכן באמת לא בא לי שהם גם יריבו במסעדה, זה מפריע לאוכל לרדת לי בגרון.
ופתאום הבנתי שבכלל לא איימתי, אני פשוט התניתי,
עשיתי התנייה – שאם רוצים ללכת למסעדה, אני צריך שלא תצעקו עכשיו באוטו.
ופתאום הרגשתי שכן למרות שאני אבא, אני גם רואה את עצמי.
וככה בנסיעה חזרה מהמסעדה,
אמרתי להם את מה שהרגשתי, וכמה שלא נעים לי שהם רבים ככה מאחורה.
ושזה ממש כואב לי באוזן הצעקות האלו, ושזה באמת מוציא לי את החשק מללכת למסעדה.
והייתי כנה, וסיפרתי את כל התחושות שעלו בי.
דריה אמרה שמשעמם להם בנסיעות הארוכות האלו.
הם אמרו שזה נכון, ושאנחנו הגדולים מדברים מקדימה והם רוצים תשומת לב,
ושזה מבאס שאני לא מרשה סדרות באיפייד.
הם גם אמרו אחד לשני דברים.
ונוצרה שיחה כנה נעימה אמיתית מקדמת מלמדת
ופתאום הבנתי, שהרבה פעמים, הדרך שלנו לנטרל את הכפתורים שנלחצים
לא רק לפני הילדים, אלא גם בעבודה, בזוגיות, עם חברים משפחה
זה פשוט לשתף בכנות את מה שמרגישים, את מה שחשים.
בלי להתבייש בשום תחושה שעולה בנו.
שיתוף כן מנטרל אוטומטית את הכפתורים שלנו מלהילחץ.
וחוץ מזה, תמיד נעים לי להיזכר כמה כיף לדבר עם הילדים שלי בכנות.