אחרי שנתיים ושלושה חודשים שאיימי הייתה עם מטפלת בבית.
ב 1.9 היא התחילה ללכת לגן.
הימים הראשונים היו לה לא קלים בכלל, אבל אחרי שבוע בערך המצב נרגע.
יימי התרגלה לגן, והיא הולכת עליו בשמחה, ואפילו בשבת בבוקר היא מבקשת לגן.
מה שכן מאז שהיא הולכת לגן, יש לה משחק חדש.
רקע למשחק:
איימי מאז גיל שנה מסתבובת אם אותה בובה תינוקת, איתה היא הולכת לכל מקום.
היא ישנה איתה, אוכלת איתה,מתקלחת איתה.
המשחק החדש שלה, זה שהיא משאירה את הבובה איפה שהוא בבית, נפרדת מימנה לשלום בנשיקות, אומרת לה שוב בי בי, והולכת לעבודה, אחרי שתי דקות היא חוזרת מהר מהר, לקוחת אותה על הידים מנשקת אותה מחבקת אותה ומסבירה לה שאמא הייתה בעבודה.
את המשחק הזה היא משחקת כמה פעמיים ביום.
היא בעצם משחזרת סיטואציה מסוימת מהחיים שלה שוב ושוב, על מנת לעקל את הרגש שהיא הרגישה, הרגש שנוצר מזה שדריה הולכת בבוקר לעבודה ומשאירה אותה בגן.
אתם קולטים, זה בדיוק מה שאנחנו עושים כל הזמן בחיים שלנו, חווינו סיטואציה מסוימות בילדות שלנו, ואנחנו כמבוגרים עדין ממשיכים לשחזר אותה שוב ושוב על מנת לעקל את מה שאנחנו מרגישים, מה שמכונה הדפוסים שלנו, כן אותם דברים שאנחנו עושים בלי להבין למה אנחנו ממשיכם לעשות אותם, למרות שזה לא עושה לנו טוב.
אז אני לא יודע כמה זמן לקוח לעכל רגש, ובטח לכל רגש יש את הזמן עיקול שלו.
אבל בפעם הבא שאתם נתקלים בדפוס שלכם, תזכרו שהוא רק מעכל רגש, ותהיו יותר נחמדים עליו.
נהנית לקרוא אותך כל פעם מחדש.
רק צרם לי הביטוי לעקל- בהקשר של רגשות.
אלא אם כן התכוונת שהוצאה לפועל מגיעים ולוקחים מאיתנו את הרגשות (אחלה דימוי עבור אנשים מסוימים שהתרגלו לברוח מהרגשות שלהם…).
אבל לא זו הכוונה אז רגשות, כמו אוכל מעכלים.
מתנצלת על הקטנוניות.
וזווית הראיה הזו שרואה דפוס התנהגות כנסיון לעכל חוויה, הוא מעניין.
למרות שכשאני חושבת על עצמי, נראה לי יותר שדפוס התנהגות הוא בריחה מחוויה מאשר עיכול שלה.
נחשוב על זה עוד קצת.
אולי יתחדשו לי עוד כמה דברים מעניינים על עצמי…
סליחה אני דיסלקט, הכוונה לעכל