לזכור להיות ביחד – דריה כנף

 

פוסט מקסים של אישתי היקרה דריה

בזמן האחרון לא יוצא לי לדבר הרבה עם עלמה, בתי הגדולה.
**********
היא בכיתה ה' עכשיו ותכל'ס היא מאד עסוקה:
בית ספר חוגים צופים חברות מסיבות פיג'מות חונכות לילדות קטנות שיעורי בית הכנת צמידים ועוד.
בבוקר היא יוצאת לפני כולם ובערב היא חוזרת מאוחר, קופצת הביתה לשעה וחצי בין החוג למסיבה, ותמיד ממהרת,
ובגדול מאד אפשר להגיד שמערכת היחסים שלנו בשנה האחרונה היא ברובה טלפונית ("אמוש היוש, אמוש ביוש") ובווטסאפ ("אמוש היוש, אמוש ביוש", רק עם סמיילי).
ובעיניי זה עלול להיות ממש מדרון חלקלק:
כי יש גיל כזה שהילד שלך כבר פחות צריך אותך, אז נורא נח להשקיע בילדים שכן צריכים ומבקשים אותך עדיין, או לעבוד יותר שעות, או לדבר עם רועי / חברה / אמא, הרי לא חסרים עניינים שרק חיכו שאני אתפנה קצת.
וגם היא מבקשת פרטיות ולסגור את הדלת ולתת לה את הזמן שלה, אז כהורה אתה מרגיש שאתה ממש אחלה ומגניב כי אתה מכבד אותה ואת הצורך שלה, אז מה יותר מזה?
ויש מערכת יחסים תקינה בסך הכל, ומדברים 20 פעם ביום ואוכלים ביחד ואומרים בוקר טוב ולילה טוב וקונים ביחד ובוחרים בגדים ביחד בבוקר ונוסעים ביחד לחופשות והכל רגיל, אבל בלב יש איזושהי תחושה של התחלת הנפרדות.
וכשזה הבכור שלך, או הבכורה, ואתה לא רגיל לזה ממקודם, אז לוקח בכלל זמן להבין ולזהות מה קורה ומה מרגישים, וכשכבר מבינים שזה זה, אז השכל מספר שזה נורא טבעי, ו"ככה זה" בגיל הזה אז לא עושים עם זה כלום.
וזה גם נורא נוח להגיד לעצמך: "טוב היא ממש עסוקה אז לא קריטי שלא ממש דיברנו היום, נדבר כבר מחר", ואיכשהו יום רודף יום וכשהיא רוצה פתאום לפעמים לספר לי משהו, דווקא ב – 10 בלילה, כשהיא בשיא האנרגיה ואני, האחוזים בבטרייה שלי כבר לא הכי גבוהים, אז אני יכולה למצוא את עצמי עונה לה במשפטים קצרים, עוצמת עיניים תוך כדי, ומבטיחה שנקדיש לזה מחשבה עמוקה יותר מחר, טוב ממי? ולפעמים אני רק אומרת "מ" ואת ה"מי" של ה"ממי" אני כבר אומרת בחלום.
**********
אבל היום למזלי הגדול והרב הייתי בבית מוקדם.
איימי נרדמה, אורי היה עסוק עם חבר, רועי לא היה בבית ולעלמה לא היו תכניות.
חגיגה!
והאמת היא שבמקור תכננתי לנמנם ליד הקטנה כי רציתי לעשות משהו בערב, אבל כשראיתי שעלמה פנויה הבנתי שזו הזדמנות פז עבורי, אז הלכתי להיות איתה קצת בחדר.
ובהתחלה היא הייתה ממש עסוקה, היא תמיד עושה משהו "ממש חשוב", אז יצא שרק הסתכלתי עליה בשעה שהיא התעסקה עם איזו חוברת שהיא מצאה והתעלמה ממני.
אבל אחרי זה כשהיא קלטה שאני לא מתכוונת ללכת לשום מקום היא סגרה את החוברת, ואני מצידי מייד זיהיתי שמשהו במערכת שלה התפנה לקראתי, אז באתי וחיבקתי אותה וגם התחלתי לדגדג ולנשק. כי כנראה שאין מה לעשות, הביולוגיה חזקה מאיתנו, וכשאתה אוהב מישהו וגם מתגעגע אליו זה מייד ניכר באופן פיזי.
והיא כמובן ציווחה וצחקקה והדפה אותי ודגדגה אותי בחזרה ועם זאת גם כל הזמן חזרה ואמרה שהיא עדיין "ממש עסוקה", או שהיא "רגע צריכה ללכת לסדר משהו", ולמרות שהשכל שלי רצה להניח לה שוב בפרטיות ובשקט שלה, החלטתי שלא לוותר.
שהיא ואני צריכות את הביחד שלנו.
**********
אז בהתחלה עשינו רק דברים שעלמה אוהבת כלומר צילמנו סלפי, "הלכנו מכות", ושיחקנו קצת אחת לשנייה בשיער, אבל אז נורא התגעגעתי אליה, ממש לנשמה שלה, לעלמה בת ה- 5 שהלכה איתי לכל מקום ושאלה אותי כל דקה מה דעתי ואמרה לי המון פעמים שהיא אוהבת אותי, ונורא התחשק לי פתאום שנדבר באמת באמת ועמוק כזה, אז התחלתי למשוך אותה בלשון:
ובהתחלה היא עדיין הייתה במוד האוטומטי והקצר שלה, אבל לא יודעת מה נפל עליי פתאום החלטתי לא לוותר ופשוט התחלתי לשאול שאלות.
והשאלות ששאלתי היו נשמעות מהצד די מוזרות, מובנות מאליו כאלו, ולא שאלות ששואלים מישהו שאתה בקשר יומיומי איתו:
למשל, שאלתי אותה אם היא "סומכת עליי", או אם היא נעלבה ממני פעם ולא אמרה, וכל מיני דברים שהם בבסיס של הקשר אבל לא באמת מדברים עליהם ככה,
והאמת שהייתי בטוחה שהיא לא תענה או תתחמק, אבל להפתעתי היא ענתה גם ענתה.
ולמרות שכל הזמן הזה גם צחקנו וחייכנו, הרגשתי שנאמרים שם דברים שחייבים להיאמר.
ושגם אם בחיים ה"אמיתיים" יש לדברים האלו משקל של זבוב, בתוך מערכת היחסים הם עלולים לשקול הרבה יותר.
וכך למשל גיליתי שבנושא ה"סומכת", אנחנו לגמרי בטוב, שהיא סומכת עליי ממש בכל דבר,
אבל מנגד בנושא של ה"נעלבת", גיליתי שהיא עדיין מחזיקה עלבון צורב מלפני שנתיים, כשלקחתי את כולנו למסעדה שעלמה ממש לא רצתה ללכת אליה, ולא התחשבתי בדעתה.
שנתיים!
ואגב כששאלתי היא אמרה את זה מייד, כאילו זה ישב לה על קצה הלשון ולמה לעזאזל לא שאלתי.
**********
בסופו של דבר כמובן שהיה לי את אחה"צ הכי נפלא שהיה לי איתה מזה זמן רב,
ואני כל כך שמחה שהתעקשתי להיות איתה בעומק שלה ובאמת,
דיברנו שיחה ממש ממש טובה, נאמרו דברים חשובים וחזר לנו הניצוץ לקשר ואני יודעת שזה משהו שנזכור (ואפילו הראיתי לה את הפוסט הזה ואני חושבת שהיא קצת התרגשה).
אני ממש שמחה שלא ויתרתי לאוטומט שכבר הורגלנו בו כולנו, כי היא ילדה גדולה "וככה זה בגיל הזה": ואני חושבת שמאחורי הרבה "ככה זה", מסתתרים קשרים שמישהו שם וויתר, או שהאבק מסתיר את הניצוץ, ושאולי לפעמים שווה לבדוק אם זה באמת "ככה זה" או שזה בעצם לא.
לילה טוב