כנות – הדרך לתנועה מתוך תשוקה, היא הסכמה להרגיש את הפגיעות

כשהייתי ילד, הייתה לנו כלבה בשם ברני.
ואני הכי אהבתי אותה בעולם. היא הייתה החברה הכי טובה שלי ושל אחותי.
אבל לאבא שלי היה קשה איתה: הריח שלה, העובדה שהיא הייתה עולה על הספות, ונובחת על כל מי שהיה בא לבקר אותנו.
ובתגובה הוא היה צועק עליה. כועס עליה. מסתובב בבית וממלמל לעצמו בקול: "אוף, כמה שנמאס לי מהכלבה הזו".
ואני זוכר איך הייתי מסתכל עליו, לא מצליח להבין איך יכול להיות, שהחברה הזו שלי, החיה המדהימה הזו שאני הכי אוהב שהיא שוכבת לידי על הספה בסלון, או אפילו במיטה כשאף אחד לא רואה, זו שאני הכי מאושר בעולם בכל פעם שאני מריח את הריח שלה רק כי זה מזכיר לי שהיא קיימת, זו שהנביחות שלה גורמות לי להרגיש מוגן בבית שלי, שהקפיצות שלה, הרגע שהיא מלקקת לי את הפנים, הכי מצחיקים אותי, צחוק מתגלגל מכל הלב – איך יכול שהיא יכולה לעשות רע או לא נעים למישהו?
וכשברני הכלבה שלי הייתה בת ארבע, אבא שלי נשבר ומסר אותה למשפחה אחרת.

והיום אני בן 39. יש לי שלושה ילדים וכלבה בשם ג'ני, שלמרות שאני אוהב אותה ומלטף אותה ומטייל איתה בהנאה רבה (חוץ מהרגע שהיא אוכלת זבל מהריצפה), עדיין, הריח שלה בבית מפריע לי, אני לא אוהב שהיא עולה לי על הספות, והנביחות שלה מרגיזות אותי. אני גם לא נותן לה ללקק לי את הפנים ובכלל, יש בי משהו שקשה לו איתה.
והשבוע, כששוב תפסתי אותה ישנה על הספות החדשות, ובזמן שכעסתי עליה אמרתי לה בקול סמכותי שאני "לא מרשה!", הרגשתי שזה לא נעים לי.
שבעצם אני נורא רוצה להיות שוב אותו ילד. זה שרצה לשכב איתה על הספה בסלון, זה שהריח שלה היה לו נעים, והזכיר לו שהיא כאן איתו.
ובאותו לילה, כשטיילתי בשדות ליד הבית שלנו, עם חבר ועם ג'ני, פתאום ג'ני נעלמה לנו.
ג'ני היא כלבה שתמיד באה כשקוראים לה, תמיד נמצאת ממש לידי בטיולים, והפעם חיפשתי אותה, צעקתי לה וקראתי לה, והיא לא חזרה.
ועוברות עוד ועוד דקות, ועם הדקות שעוברות עולות בי המחשבות: שאולי בגלל שאני כל הזמן מתלונן עליה, קרה לה משהו עכשיו. שאולי הכיש אותה נחש. שאולי היא שוכבת איפה שהוא לבד, זקוקה לי, או עומדת למות.
ובאותו רגע הסכמתי שהיא תישן על כל הספות, שהיא תלקק לי את כל הפנים, שהיא תנבח בכל הקול שיש לה,
כי ברגע הזה הרגשתי את הכאב, שאולי איבדתי אותה.
ותוך כדי שאני צועק ג'ני ג'ני בשדות, כבר עם דמעות בעיניים, פתאום ראיתי אותה רצה אליי, מקשקשת בזנב, עם תפוח אדמה עטוף בנייר כסף, בפה.

ואז הבנתי: ברגע שאבא שלי מסר את ברני, חוויתי כאב מאוד גדול של אבדן.
משהו נפגע בי עמוק.
ובשביל לשמור עליי מלהרגיש שוב את הכאב הנורא הזה, אני כל הזמן בוחר לראות היום את הכלבה שלי, גם דרך העיניים שלו.
בוחר לראות גם איפה היא מסריחה, מבולגנת, לא טובה לי.
כדי שאם גם היא תילקח לי, אני אבין למה.
בכך שאני לא אוהב את ג'ני כמו שאהבתי את ברני, הכלבה שהייתה לי כילד, אני שומר על עצמי שלא אחווה שוב את הכאב הזה.

וזה לא רק עם הכלבה:
זה בהמון דברים בחיים, דברים שכילד קיבלתי ונהניתי מהם, למשל:
בלאגן בבית או רעש של שמחה.
אבל להרגיש שוב את המקומות האלו, זה להרגיש שוב את הכאב שהרגשתי סביבם כילד.

אבל, האם זו עסקה שווה?
לוותר על חלק מהתשוקה שלי לחיים, בשביל לא לכאוב? בשביל לא להרגיש את כאבי העבר?
הדרך לחזור לחיות באותו לב פתוח, באותה תשוקה שהלב שלנו באמת מבקש, היא הסכמה להרגיש שוב את אותה פגיעה.
וזה לא הבנה שאפשר להנכיח כבר מחר בבוקר.
וזה לא שהריח שלה יעלם מאפי, או שזה לא יעצבן אותי שהיא עולה על הספות החדשות, או שאני לא אבקר את עצמי על כל הפעמים שאני בוחר בילד שבי.
אבל כשאני מסכים לפגוש את הפגיעות, פתאום חוזרים איתה לחיים שלי שבבים של תשוקה.
והתשוקה חוזרת. והתמימות של להיות ילד חוזרת. ומשהו בתנועה שלנו משתנה. נפתח, נהיה אחר.

כנות – הדרך לתנועה מתוך תשוקה, היא הסכמה להרגיש את הפגיעות.