היום אחה"צ התיישבתי על המיטה שלי,
ביחד עם המחשב הנייד שקיבלתי במתנה מרועי וכוס קפה מהביל,
והתחלתי לכתוב פוסט סיכום יומולדת.
הרגשתי, שאחרי כל הברכות היפות והמרגשות שקבלתי מכם, מן הראוי שאשב ואכתוב פוסט מסכם ובו אפרוש את מיטב עלילותיי ביום הגדול הגדוש והמשמח שהיה לי אתמול.
***
והתכנון שלי היה די פשוט: אני אשכיב את איימי – אותה איימי שחזרה מהגן ב- 14:00 ובקושי הצלחתי להחזיק אותה ערה עד הבית – לנוח במיטה שלי,
היא תנמנם ואני אכתוב לי קצת, ואולי אחר כך אצטרף אליה. בכל זאת היה לי יום ארוך, שכלל הסעות של כל הילדים, הכנת צהריים, הקפצות לחוגים, סידורים ועניינים, וחשבתי שמגיע לי קצת זמן שקט עם עצמי.
***
אבל למרות שכאמור, היה ממש מגיע לי את כל הטוב הזה, את איימי שלי זה פחות עניין.
העייפות הגדולה שהיא לא הצליחה לעצור לפני יותר משעתיים התפוגגה באחת, ומייד כשהתיישבנו על המיטה, איימי התחילה לשחק בטרמפולינה (ואין לי טרמפולינה על המיטה. יש שם רק מיטה).
הקפיצות והגלגולים החורקים הציקו לי כמובן, נדנדו לי את המילים שהיו בראש והתחילו לצאת לכיוון המחשב, ולכן, אחרי דקה ורבע בערך, אבל מי סופר, ביקשתי ממנה להפסיק:
"שימי ראש", ביקשתי יפה, בהתחלה, וגם נתתי מוצץ, אבל איימי סירבה לשחק ב"הולכים לישון", ועברה לשחק ב"שמים על אמא רגליים".
"שימי ראש, ראש", שבתי והטעמתי, "עכשיו לא משחקים",
אבל את איימי זה נורא הצחיק להמשיך ולהניח את רגליה על המחשב ההו כה חדש שלי, ואני מצידי הו כה השתגעתי מזה.
שוב ושוב ביקשתי שתפסיק, ושוב ושוב היא הטיחה את רגליה הזערוריות על המקלדת החדשה,
עד שממש התעצבנתי ואמרתי את המשפט הכי מצליח, משמעותי ואפקטיבי בהיסטוריה של המשפטים ההוריים: "אם תמשיכי, אני אשלח אותך לישון בחדר שלך!"
***
וואוו כמה שהיא התרשמה.
אני חושבת שנפלה לה הלסת מתדהמה (לא).
בנונשאלנטיות מדהימה, איימי פשוט התעלמה מבקשתי, והמשיכה לדרוך לי על המקלדת, ואחרי שנמאס לה עברה לשחק עם הקפה שלי שהתקרר בינתיים, וניסתה להשקות אותי בו, באמצעות כפית משחק.
ואני, שדווקא עכשיו וכאילו להכעיס, בער בי לכתוב, הכי בער לי בעולם פתאום, לא וויתרתי.
החלטתי שעכשיו וברגע זה אני אקבל את הדקות החופשיות והשקטות שלי, ויהי מה (כי זה לא שחזרתי רק אתמול ממלון בירושלים, ומחר כבר שישי ושבת, לא ולא, אני חייבת עכשיו וברגע זה לכתוב פוסט על כמה טעימה הפסטה ליד גן הפעמון!).
***
ובין רגע זה הפך ממאבק על פוסט ומנוחת צהריים, למאבק על החירות הכללית שלי כאשה חופשייה בשנת 2015: את כל כוחותיי הנפשיים גייסתי כנגד הצד שנגדי, ילדה בת 3 בקושי, שרוצה שאמא שלה תשחק איתה.
היא ניסתה לשים לי לק על הידיים, והזהרתי שוב שהמחשב ייהרס וזה לא מתאים,
היא ביקשה להיות הגננת, והבהרתי שאני לא משתתפת במפגש,
ואז היא שלפה את נשק יום הדין שלה:
היא חיבקה אותי חזק, נישקה אותי בעורף, ואמרה שהיא אוהבת אותי "מאד מאד מאד אמא!".
ואני מצידי השבתי: "גם אני אותך נשמה שלי, חכי רגע אני תיכף מסיימת".
***
כן כן, ממש כך, היום בשעה 4 אחר הצהריים של יום שמשי ונעים, הילדה המדהימה והיפה שלי חיבקה אותי חזק חזק ואמרה לי שהיא אוהבת אותי, ואני מצידי נאחזתי במחשב נייד ובפוסט מטופש ואמרתי לה שתחכה.
אשה חופשייה בכל מחיר בשנת 2015 – כל הכבוד לך. את ניצחת הפעם. ובגדול.
***
לא עברה חצי דקה מרגע שאמרתי ועד שהבנתי מה אמרתי ומה באמת קורה פה.
ממש כך, היינו צריכות להגיע עד לשם, על מנת שתיפול לי פתאום ההבנה הזו, של כל המורכבות של הסיטואציה ההזויה שקורית כאן עכשיו בינינו…
וברגע שהבנתי, הרמתי את ראשי מהמסך, סגרתי בטריקה את הצג שכל כך עניין אותי עד אותו רגע, והרגשתי את הלב שלי דופק.
דופק ממש חזק.
***
כמובן שאחר כך היה אחה"צ רגיל, שבו דיברנו אכלנו צחקנו ושיחקנו ממש כמו בכל יום,
אבל בלב נשאר לי משהו עצוב כל הערב.
גם הרבה אחרי שהקטנה הלכה לישון, המשכתי לשחזר בראשי, שוב ושוב, את הרגעים בהם היא בעטה במחשב, כמו בעטה בצורך שעלה בי – לשבת ולכתוב בשעה שהיא פה לידי, עליי, מצדדיי, אמיתית ונוכחת, בשר ודם, דם מדמי.
בעטה עד שוויתרה ואז נישקה, כך בדיוק היא הרגישה, והצורך שלה עבר אליי, ממש פיזית: ללא פילטרים, ללא אגו, ללא צורך בשחרור האשה או במימוש התשוקה.
פשוט צורך טבעי ורצון בקרבה.
בשעה שאני ביקשתי ממנה לשים ראש ולהפסיק "להפריע", איימי עדיין מאד אהבה אותי ורצתה בנוכחותי,
היא ביקשה את ליבי בזמן שאני ביקשתי את חירותי, ולו למספר דקות, והפער בינינו הלך וגדל, עד הנשיקה הרכה והפשוטה שלה.
נשיקה רכה שהצליחה לדקור את ליבי ולהעיר אותי.
***
כל כך הרבה נקודות כואבות ונוקבות עלו בי הערב, בהקשר הזה:
מחשבות על בחירה ומימוש עצמי. על זהות, והחשש מאובדן הזהות. על רגעים יקרים מפז, מול דחפים ויצרים. על עכשיו שלי, מול עכשיו שלה.
ועכשיו, 12 וחצי בלילה, ואני כל כך מתגעגעת אליה.
מזל שעוד מעט יגיע הבוקר.
ומזל שמחר שבת.
ומזל שיש עוד כל כך הרבה ימים ואחה"צ נעימים ושמשיים.
אני חושבת שאוותר על פוסט סיכום היומולדת שהיה, ואנסה להתרכז במה שקורה עכשיו.
לילה טוב.