ההמבטיה

היו לי הרבה מחשבות על הסטטוס הזה,

כי במקרה הזה, התפרקתי לרסיסים,

אבל הכנות והשיתוף חשובים בעיניי,כי ברור לי שכולכם עוברים דברים דומים לשלי,

ולהיות כנה זה גם לדעת שאתה בן אדם.

הכל מתחיל מזה שיש לי ויסות חושי.

אף פעם לא אבחנו אותי,

אבל אני רגיש לרעש באופן קיצוני, בעיקר לצרחות ובכי שלא פוסק.

השבוע לדריה נתפס הגב, והיא הייתה משותקת למיטה.

ואיימי, שבזמן האחרון החליטה שהיא לא אוהבת להתקלח, לא התקלחה כבר יומיים,

ולא משנה כמה ניסינו לדבר איתה ולשכנע אותה שזה טוב, היא לא הייתה מוכנה להיכנס לאמבטיה.

ובערב הזה, היה ברור לכולם שהערב היא מתקלחת, כי זה כבר מוגזם, ולפחות שטיפה בקטנה, עד שנמצא דרך יצירתית לפתור את ההתנגדות שלה ולהבין ממה זה נובע.

ובגלל שדריה הייתה עם גב תפוס זה היה ברור לכולם שזאת המשימה שלי.

אני אגיד מראש שזה היה ברור לי שאני לא מתאים למשימה כזו, אבל איזו בררה כבר הייתה לי.

למשימה הזו גם ציוותו לי עוזרת אישית, בתי אהבה עלמה, שבשעה שדריה הייתה עם גב תפוס היא התנדבה לעזור בכל דבר.

לצורך המשימה גייסתי את כל הכוחות שהיו לי, בכל זאת הייתי ער באותו יום משש וחצי בבוקר,ויש לי עוד פגישה בשמונה וחצי בערב, והכנתי לנו בובות, סבון מיוחד ושירים. ממש ניסתי ליצור חגיגה סביב האמבטיה.

וזה עבד בהתחלה, איימי נכנסה למקלחת  די בקלות, הורדנו בגדים, מילאנו מים נעימים, הכנסנו את המשחקים, שרנו שירים, הכל עבד בעמידה.

אבל איך שביקשתי ממנה לשבת בתוך המים, היא התחילה לבכות שהיא בעצם לא רוצה להתקלח.

הצעתי לה שאני רק אשטוף אותה טיפה במים וסבון, אבל לא היה עם מי לדבר, היא בכתה שהיא רוצה לצאת, אני מציע רק לשטוף קצת עם הטוש והיא כבר עולה בטונים – "לצאת לצאת לצאת".

אבא תוציא אותה, אומרת לי עלמה, שנייה מתוקה שלי אני עונה לה, אני רוצה לפחות לשטוף את מה שחשוב לפני השינה חכי רגע,

"אה, וזה יותר חשוב לך מאיימי?", היא עונה לי,

"ממש לא, אבל זה חשוב לי", אני מנסה להסביר, והבכי של איימי כבר עובר להיסטריה מוחלטת (כזו היא איימי, עוברת בתוך שניות לבכי מוחלט והיסטרי, גם אם מדובר בעוד קוביית שוקולד שמנסים למנוע ממנה).

בשלב הזה עוד לא נלחצתי יותר מדי, ידעתי שיש לי משימה של לפחות לסבן אותה קצת ולהושיב אותה קצת במים, אז ניסיתי לדבר לליבה, לרכך אותה, להבין למה היא לא רוצה להתקלח ומה בעצם לא נעים לה, אבל בזמן הזה עלמה לא וויתרה לי – "תוציא אותה אבא היא סובלת, אתה לא רואה מה יש לך?? תוציא אותה, די כבר, אתה לא קשוב לרצונות שלה!!".

ואני בשלי, מתעלם מעלמה שיושבת לצידי, מנסה להרגיע את איימי עם בובות,

וכאמור אני רגיש לרעש, אז מרגע לרגע אני מרגיש בפנים שאני הולך ומאבד את זה, שאני במאמץ אינטנסיבי, ועלמה ממשיכה  לבקר  את ההורות שלי ללא הפסקה:

"אבא די היא מפחדת אתה לא רואה שלא נעים לה? תוציא אותה מה אתה עושה? למה אתה לא מקשיב לה?!"

ואני שמנסה מצד אחד להרגיע את איימי ומצד השני להסביר לעלמה שאני רוצה לקלח אותה, ושאם אני אוותר עכשיו, זהו, זה ייהפך לסיפור כל ערב, ואומר לה שהיא חייבת לתת לי לעשות את זה בדרך שלי, ולהגיע לאין שאני רוצה להגיע עם איימי, אבל היא עלמה לא מוותרת – "אבא לאן יש להגיע? היא לא רוצה, מה אתה לא מבין פה – לא רוצה, תפתור את זה בדרך אחרת, תדבר איתה בחוץ".

וואיימי כבר עולה לאוקטבות מטורפות, הכל נהיה סיר לחץ, ואני מתעקש ועלמה מתעקשת והכל בום בום בום.

עכשיו יכול להיות שהייתי צריך להוציא אותה מיד מאמבטיה, נכון, לחכות עם זה ליום אחר,

אבל באותם רגעים פשוט לא שמעתי את עצמי,

כל הרעשים הפכו לרעש אחד חזק, הקול של עלמה הפך להיות חזק עוד יותר, והבכי היה ממש מחריש אוזניים.

ומה שקרב זה שניסיתי להתמקד במשימה בלבד, לפחות לשטוף אותה לשנייה,

ואז זה קרה –

החלטתי שעכשיו אני מבצע את המשימה ההיגיינית עד הסוף, שאני מושיב את איימי במים, שוטף אותה ל- 2 שניות ומחר בבוקר יום חדש – נטפל בשורש העניין.

הרעש שיתק את כל המערכות שלי וזה מה שיכולתי לתת באותו רגע.

ואז הודעתי לאיימי שאני הולך עכשיו להושיב אותה רק לרגע באמבטיה.

עלמה מצידה התחילה לצעוק – "אל תעז! זה לא נעים לה! תוציא אותה מייד!"

אני מצידי אומר לעלמה בקול סמכותי – תפסיקי להתערב, תפסיקי לבקר אותי, אני האבא ואני מחליט –

ומושיב את איימי ל-2 שניות לאמבטיה.

בהתחלה זה נראה שהיא נרגעה, ואפילו היה נראה שנעים לה, אבל אז עלמה המודאגת עדיין אמרה לה "נכון שאת רוצה לצאת??" כמו שרק ילדה בת עשר וחצי יכולה להגיד , ואיך שהיא אומרת לה את זה איימי חוזרת לצרוח צרחות איומות.

במצב הזה, אני כבר לא שם, המוח שלי בהתמוטטות, הכאב באוזניים גדול משאני יכול להכיל, ואני רק רוצה שהבכי הזה יפסיק עכשיו וממש לא אכפת לי כבר איך,

 אז אני מרים את איימי הרטובה על הידיים, מכסה אותה במגבת, לוקח נשימה עמוקה,

הבכי לא פוסק, אני הולך להלביש אותה בחדר, ועלמה מצידה יוצאת אחריי וממשיכה לבקר את ההורות שלי,

"תראה איך היא בוכה, למה עשית לה את זה",

ואני מתחיל להלביש את איימי שלא מפסיקה עדיין לצרוח,

ואז פתאום בלי הודעה מוקדמת – גם לעצמי – אני שומע את עצמי צורח לחלל האוויר  אאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאא!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!

אאאאה כזה משחרר, אההה שמהחזיר לאוויר את כל הצרחות שהוא ספג בדקות האחרונות,

אההה כזה שמאזן את מה שקרה ומשחרר את כל מה שיש לי שם בפנים.

ואז שתיהן השתתקו והסתכלו עליי.

היה שקט כזה באוויר.

ואחרי כמה שניות איימי חזרה לבכות ועלמה הלכה מיואשת לחדרה.

אחרי האהההה הזה, חזרו לי הכוחות.

חיבקתי את איימי ולקחתי אותה למיטה, כיסיתי אותה ולאט לאט התחלתי להרגיע אותה, אותה ואותי, עד שהיא נרגע בידיים שלי ונרדמה

איך שהיא נרדמה, יצאתי מהבית ונכנסתי לאוטו, כבר איחרתי לפגישה, ופשוט רעדתי עם עצמי.

 הכל תקף אותי –

חרדה, פחד, תסכול, ייסורי מצפון, אשמה, עצבים, עצב,כל הרגשות שאתם רק יכולים לדמיין.

אבל לא פחדתי להרגיש, נתתי לרגש למלא אותי, הרגשתי הכל.

כאב גדול מילא לי את הבטן, הכל היה שם:

הרצון לא לוותר, הרצון להיות רגיש, להקשיב ללב, לכנות שלי, הפחדים שלי, דברים שעברתי בילדות שלי, הכל צף שם.

והכול בא אליי בתוך בקולות של שתי בנות, שתי בנותיי:

איימי הקטנה שלא מוותרת על הזכות שלה להחליט, שיש לה היכולת לדרוש, לבקש, לצעוק, לבכות, לעמוד על שלה, לא לוותר על שלה, להקשיב לגופה.

עלמה המתוקה, עם הלב הרגיש שלה, שמרגישה כל כאב, ונמצאת שם כדי להזכיר לי כמה חשובה עדינות ורכות  והקשבה, ומה באמת חשוב? מקלחת, ניקיון חינוך? או רגישות והקשבה?

הבנות שלי הן קולות בתוכי, זה אני שמאמין שצריך לוותר,

זה אני שמאמין שלא תמיד צריך להיות רגישים לעצמנו,

זה אני שמאמין שחוקים יותר חשובים ממני.

זה הכל אני.

הבנות שלי רק מראות לי שאני יכול  גם אחרת.

ופתאום הדמעות פשוט שטפו את פניי, התקשרתי  לעלמה מהאוטו, וכשהיא ענתה אמרתי לה בקול קצת רועד:

"היי יפה שלי"

" היי אבוש" היא השיבה

ואז אמרתי לה "אני רוצה להודות לך"

להודות לי על מה אבא?

"על זה שאת תמיד מזכירה לי להרגיש, מזכירה לי לי להיות רגיש, מזכירה לי מה זה רגש.

אני גאה בך שאת אומרת את שלך לא מוותרת על הצדק שלך על האמת שלך, על הרגישות שלך.

תודה  שאת בחיים שלי,.תודה שאת לא מוותרת לי, תודה שאת נאמנה ללב שלך".

עלמה לא ענתה, היא רק הקשיבה.

ובסוף אמרה כמו שרק ילדה בת עשר יכולה להגיד:

"אני יודעת , אני מושלמת אבוש"

ניתקתי בשתיקה ופרצתי בבכי.

בכי מהמקום הכי עמוק של הרגשות שלי.

אני לא יודע מה הייתי יכול לעשות אחרת, אני לא יודע איך יכולתי להתמודד עם זה שונה.

אבל אני יודע שהייתי שם והרגשתי את כל התחושות שעלו בי.

ואני יודע שאני ממשיך להרגיש אותן, וללמוד את שיעורי הלב שלי, בזכות הילדים המדהימים שלי.