בעבודה שלי מול לקוחות, ותוך התבוננות בעצמי, אני מגלה שוב ושוב שאחד הקשיים הכי גדולים, זו אותה הסכמה להיות במקום שמרגיש שיש לו מה לתת. המקום שמרגיש שהוא מתנה. המקום שמרגיש שהוא משמעותי בעולם.

והסיבה לזה לדעתי פשוטה מאוד:
כל כך הרבה פעמים בילדות, הרגשנו שאנחנו שווים, שאנחנו מתנה, שיש לנו מה לתת, ולמרות זאת מישהו, או משהו, פוצץ לנו את הבלון הזה בפנים.
ואותו פער, בין מה שהרגשנו, לבין מה ששיקפו לנו שאנחנו, היה כל כך גדול, שפשוט נוצר בנו כאב. גם בנפש וגם בגוף.
והיום, הרבה פעמים, כשאנחנו מתחילים להרגיש שאנחנו שווים, משמעותיים, טובים, הכאב הזה פתאום עולה בנו. כאילו מכין אותנו, מגן עלינו מפני הפגיעה ש”תיכף עומדת להגיע”.

היום אני מבין, שעל מנת לאפשר לעצמנו להרגיש את המקום הזה בתוכנו שהוא מתנה, שהוא מיוחד ומשמעותי,
אנחנו בעצם צריכים להסכים להרגיש את הכאב. את אותו כאב שמפחד מהפגיעה שתגיע. בעצם לאמן את עצמנו להרגיש משמעותיים למרות הכאב שעולה ומתלווה להרגשה הזו.

ואני רוצה לשתף אתכם במשהו שאני עושה כל בוקר, שעוזר לי לעשות את העבודה הזו, אפשר כמובן גם בכל שעה אחרת ביום:
אני יושב עם עצמי למדיטציה שקטה, במהלכה אני חוזר על המנטרות הבאות: “אני טוב. אני מתנה. יש לי מה לתת לעולם. אני משמעותי.”
ובזמן שאני עושה את זה, אני נותן תשומת לב מלאה לגוף שלי. וחש את כל הכאבים שעולים לי תוך כדי. לפעמים יכולים להגיע גם זכרונות מהעבר, מקרים בהם הרגשתי כך ומישהו פוצץ לי את הבלון, או כל דבר אחר, אך גם ברגע שאני מרגיש את הכאב בגוף אני לא מפסיק את המדיטציה. ולא מפסיק להגיד לעצמי את זה, גם אם הכאב מגיע, גם כשעולות מחשבות שזה לא נכון ושאני לא באמת טוב. אני מסכים להרגיש את הכאב, לתת לו מקום בגוף שלי, ובמקביל ממשיך להגיד את המנטרות.
לפעמים הכאב יבקש ממני לנשום אליו.
לפעמים הכאב יבקש ממני להתכווץ. או כל דבר אחר.
אבל בינתיים, אני ממשיך.
עד שהכאב נעלם כליל.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *