כנות במשפחה

שיחה בכנות מקרבת ללב

הרבה פעמים כהורה אני מרגיש שאני צריך להיות משהו מסויים. לדוגמא:
להיות קשוב לפרטי פרטים לסיפור שמסופר לי.
לקרוא סיפור לפני השינה.
לרפא את הילד שלי, מכל כאב פיזי או רגשי.
וזה טוב ונעים כשזה תואם את המצב שאני נמצא בו, אבל אם אני לא מסוגל להיות קשוב היום לפרטי פרטים?
ואם אין לי סבלנות לספר סיפור לפני השינה?
ואם אני לא יודע איך לרפא את הכאב שלו, הנפשי או הפיזי?
במקרים כאלו, אני מוצא את עצמי משתמש בכל מיני אסטרטגיות:
או שאני נורא מתאמץ – להקשיב, לקרוא סיפור, לרפא כל כאב, ואז תמיד יש את הרגע הזה שהמאמץ פשוט גומר אותי, ואני מתעצבן, נרגן, כועס על הסיטואציה, או על הילד, או על הבת זוג שלי.
או שאני משקר – עושה את עצמי נוכח בסיטואציה, כאילו מקשיב, כאילו קורא סיפור, כאילו מרפא, עושה הכל בכאילו, במשחק כלפי חוץ. לרוב הילד לא ישבע מהכאילו, וירצה עוד ועוד, עד שההורה שעשה את עצמו יתעצבן ויכעס על הסיטואציה, על הילד, על הבן/ בת זוג שלו.
או שאני נמנע – מתחמק, “עוד מעט”, “אחרי זה אני אבוא”, “תיכף אני עולה אליך לחדר, תנסה לבד, אם זה לא יעבוד תקרא לי”. ובהתחלה הילד לא יוותר, שוב ושוב, אבל לעתיד הילד ילמד לוותר, ובעיני זה הפסד גדול מאוד בקשר.
ובשנים האחרונות גיליתי שיש עוד דרך, ובשבילי היא הדרך הכי מוצלחת בעולם, וקוראים לה: כנות.
“אהוב, הראש שלי מלא עכשיו, אני לא מסוגל להקשיב”, אני אומר, והם לפעמים עונים: “טוב, אז תקרא לי כשהראש שלך יהיה פנוי”, ואני משתדל לזכור לקרוא להם.
או שלפעמים הם יגידו: “אני לא צריך שתקשיב, אני צריך פשוט להגיד את זה”, ואז זה מאוד משחרר את שנינו, ובסוף אני מקשיב להם, מבחירה.
ואני גם לומד להגיד: “אני רואה שאתה עצוב. אני רואה שכואב לך. אני רואה שקשה לך, ואין לי פתרון. אבל אני אעשה כל מאמץ להיות פה בשבילך”.
לא תמיד אני יכול להיות ההורה שאני רוצה להיות: הרבה פעמים אני עייף, מופעל רגשית, מוטרד, צריך שקט זמן עם עצמי.
ואני מוצא שאם אני מתקשר את זה, בכנות, ולא מתאמץ / משקר / נמנע, אז הכנות הזו רק מקרבת אותי עוד ועוד ללב של הילדים שלי.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *