אני מכיר אותו מהפייסבוק, הוא מה שנקרא "אושיית פייסבוק".
ולכן, כשהוא התקשר אליי, הייתי קצת המום, למה שהוא – יצטרך עזרה ממני?
ובאמת כשהוא הגיע למשרד, אז בלי שום סמול טוק הוא ישר פתח את ליבו בפניי, קצת כאילו התאמן בבית על המילים:
"אני מפחד לכתוב פוסטים", הוא פתח במבט מבוייש,
"מפחד שלא יהיו לי מספיק לייקים. בהתחלה זה בכלל לא עניין אותי, הייתי כל כך שמח שמצאתי אפיק להביע את עצמי באופן מלא, בלי שאף אחד יכול להיכנס לי לדברים, להסביר את עצמי עד הסוף, להביא את נקודת המבט שלי, את הדרך שאני רואה בה את העולם…." הוא המשיך,
"הייתי כותב דיעות פוליטיות, הגיגים, שירים, סיפורים, כל כך נהניתי, ולאט לאט זה תפס תאוצה, הפוסטים שלי הפכו להיות יותר ויותר פופולאריים, שיתופים לייקים תגובות, אנשים התחילו לזהות אותי ברחוב, הרגשתי שאני מצליח – אולי בפעם הראשונה בחיים – להביא את עצמי לידי ביטוי מלא, שאני אהוב והכל,
אבל אז התחילו החרדות".
הוא בלע רוק והמשיך:
"פתאום, בכל פעם לפני שכתבתי פוסט, הרגשתי לא טוב.
ואיך שפרסמתי אותו, הפכתי להיות ממש אובססיבי לגביו, בודק את הפוסט כל הזמן, סופר לו את מספר הלייקים, התגובות, נלחץ אם אין מספיק,
זה ממש השפיע על המצב רוח שלי, פוסט שלא קיבל מספיק לייקים הכניס אותי לדיכאון, גרם לי להרגיש שכל האהבה הזו נגמרה.
וזה כל כך החמיר, שבזמן האחרון ממש לא בא לי לכתוב יותר.
והעניין הוא, שכל השיווק של העסק שלי תלוי בזה, ובכל זאת כל פעם שאני מתיישב לכתוב, אני פתאום בחסם כתיבה.
הנה, כבר שבועיים לא העליתי פוסט. בהתחלה הייתי בטוח שיכתבו לי, שישאלו אותי לאן נעלמתי, אבל מסתבר שזה לא מפריע לאף אחד.
ופתאום נכנסתי לדיכאון עמוק יותר, אז אשתי אמרה לי לך לרועי, מכנות, קראתי קצת והנה הגעתי,
נראה לי שאתה תבין אותי", סיים והביט בי.
מייד אמרתי לו, ש"האמת היא, שאני חווה דברים דומים. הפחד מדחייה הרבה פעמים גדל , דווקא כשאתה מרשה לעצמך להוציא החוצה את מה שיש בך, בעיקר שאתה מתחיל לקבל אישור ואהבה מהסביבה על מה שאתה, עם כל האהבה הזאת מגיע הפחד שזה יגמר. התלות באישור של אחרים על מי ומה שאתה, שיגידו לך פתאום, שהלב שלך, שבחוץ, כבר לא טוב להם , לא מעניין להם. זה מפחיד.
ואז אתה פתאום כותב או יוצר בשבילם, ולא בשבילך,
והצורך הזה, שיקבלו אותך כמו שאתה , נעלם, כי זה כבר לא אתה – זה דמות שעובדת בלמצוא דברים ומילים שיקבלו אישור,
וכך שוב אתה שוכח את עצמך."
והוספתי:
"ולך עוד יש מזל, כי ברגע שהרגשת את התלות הזו, עצרת, לא המשכת לעבר הריצוי.
אבל אתה יודע מה אני עושה? כשאני מרגיש את הדברים האלו? שאני נתקל ברגשות ומחשבות כאלו?
"לא" שאל אותי, "מה עוזר לך?"
וסיפרתי לו: "הדבר הראשון, ובבקשה אל תצחק עליי" (אמרתי לו את זה כי גם אני , כמו הרבה אחרים , קורא אותו בפייסבוק והוא מאוד אנליטי, וציני, כותב בחדות לא מתפשרת),
"אני, בכל פעם שעולה בי הפחד הזה, החרדה הזו, אני כבר יודע שיש שם כאב:
כאב על כל הפעמים שהרגשתי דחוי, לא אהוב,
כאב על האמונה שיש לי, שאני בדיוק כמו שאני – אין לי מקום בעולם.
והכאב הזה יכול לגרום לי להימנע מדברים שאני רוצה לעשות, רק כדי לא להרגיש אותו.
בדיוק כמו שקרה לך, זה הפסיק לך את הכתיבה.
אז בשביל לא להימנע, אני בוחר להרגיש אותו".
"אני לא מבין" הוא אמר, אז המשכתי:
"זה פשוט. אני מרשה לעצמי לרגע לעצום את העיניים, ופשוט לתת לכאב, לתחושה הפיזית שעולה לי בגוף – להיות.
בהתחלה יש שם תחושה לא נעימה, מין התנגדות כזאת, אבל אחרי כמה שניות זה משתחרר, וקורה משהו מאוד נעים ביני לבין עצמי, אני ממש מסכים לרגש הזה של הכאב להיות בתוכי.
ואחרי כמה פעמים כאלו, שבהן תבחר שלא לקום מהכיסא וללכת לעשות משהו אחר,
אלא לשבת ולנשום לתוך הכאב הזה,
להגיד לעצמך מותר לי להרגיש דחוי,
אתה תראה שהמקום הזה, שנמנע מלכתוב, בגלל הפחד מדחייה, ייעלם.
והדבר השני שאני עושה, אני מזכיר לעצמי למה אני בכלל עושה את מה שאני עושה?
וכשאני נזכר שאני עושה את זה מתוך הרצון שלי לתת את עצמי, צורך קיומי שיש לי,
אז אני נזכר שאין לי ברירה,
וגם אם רוצים את הסחורה שלי וגם אם לא,
לי יש צורך לתת את עצמי.
וכשאני בודק שוב שאני לא מנסה לעשות על אף אחד מניפולציה,
ולא לקחת מאף אחד שום דבר שהוא לא רוצה לתת לי,
אלא באמת רק לתת את עצמי במלואי,
פתאום ההשראה חוזרת אליי,
פתאום אני בדיוק כמו בהתחלה,
רק כותב בשביל להביע את עצמי".
הוא התבונן בי במבט שלא יכולתי להבין את פשרו, ונפרדנו לשלום.
בערב ראיתי פוסט חדש שלו, ובחצות של אותו יום קיבלתי הודעת טקסט עם מילה אחת:
"תודה".
כנות – לנשום לכאב, ולתת לו להתרחב