דריה כנף, כנות במשפחה

קירבה, ורגשות אשם – דריה כנף

כולנו כל הזמן מדברים על קירבה.
ועל לייצר קירבה, ועל כמה זה חשוב שנהיה קרובים לילדינו, וניטע בהם תחושה של קירבה אלינו, וכמה זה חכם ומשתלם ונכון.
והנה, רק לפני יומיים נכתב פה שיר מדהים, מרטיט לב, של חלי ראובן, שהכה גלים וכבש את הרשת, שמדבר בדיוק על הקירבה הזו,
ועל כמה מחסור וחוסר נוכל למנוע מילדינו, בעתיד, באמצעותה.
וכשקוראים את התגובות הרבות לשיר המופלא הזה, ועדים לאינספור השיתופים,
מבינים עד כמה כולנו מייחלים לקירבה הזו,
ועד כמה כולנו זקוקים לתיקון הזה, לקשר הקרוב,
ללתת יותר ממה שידעו לתת לנו,
ללהתקרב, עוד ועוד.
*
וכשקראתי את השיר הזה, ובכלל לאחרונה, חשבתי על זה שאני כל הזמן רוצה לייצר קירבה עם ילדיי.
מה זה רוצה? מייחלת. משתוקקת.
יודעת שאם לא, הנזק יהיה כה גדול. ומשמעותי. ולכל החיים.
ומבינה, שאין לי ברירה בעצם, מלבד לעבוד בייצור הקירבה הזו.
ממש לעבוד ולהתאמץ ולהקדיש את כל כולי על מנת להתקרב לילדיי,
ולהיות עבורם האדם הזה, הקרוב ללבם,
רק שלא יצטרכו לחפש אחר כך קירבה שם בחוץ.
רק שלא יסתפקו בקירבה חלקית. או קירבה בתנאים.
רק שיזכו לקבל ממני, את הכי קרוב שאפשר.
*
אבל כשעולה בי הרצון הזה, אז בד בבד, אני גם ממש נלחצת.
אני מרגישה את החובה הזו, המוטלת על כתפיי, ומשקלה – רב.
כי בעצם, חוץ מממש לרצות את הקירבה הזו, לילדים שלי,
וחוץ מממש לקוות, שלא אחסיר מהם אותה,
אני לא ממש יודעת איך לעשות שזה יקרה.
איך בתכל’ס, בפועל, ביום יום, להצליח לייצר את הקירבה הזו?
איך להבטיח שהיא תקרה,
כשחוץ מלהיות אמא, אני גם מנהלת זוגיות, ומערכות יחסים, ועסק, ואת עצמי?
איך למצוא לזה זמן? ואיפה?
זה נראה לי כל כך גדול פתאום, וכל כך הרה גורל,
המשהו הזה שצריך לעשות,
שבטח כולם יודעים לעשות ורק אני לא…
ואז עולים בי המון רגשות אשם, על כל מה שאני לא,
תחושות של פספוס,
והרבה הרבה חוסר.
*
ואז אני מתחילה לחפש תשובות בחוץ.
מתכונים לייצור קרבה,
דרכים להגיע להורות טובה.
טיפים לחיבור אינטואיטיבי עם המתבגר או המתבגרת.
מחפשת בכל מקום,
מחפשת מחוץ אליי,
מתרחקת מעצמי.
*
ובסוף, רק בסוף, אני מבינה.
מבינה שכשאני דורשת מעצמי לייצר קרבה, זו בקשה מאד גדולה.
רק מעצם הדרישה, אני מרגישה שנכשלתי.
אבל אם אוריד ממני לרגע את הדרישה,
ובעיקר את החרדה שמתלווה אליה,
החרדה שאיכשל ולא אצליח,
ואנסה רגע לחשוב, מתי כן הצלחתי לייצר קרבה?
מתי זה כן “עבד לי”?
אז אני אגלה, שזה תמיד הגיע בדברים הכי קטנים. במקומות הכי לא צפויים.
ושבדרך כלל היא לא נוצרה בעקבות אירוע גדול ומתוכנן ועמוס לעייפה.
אני איזכר פתאום, שהקירבה מגיעה כשאני מפנקת את הבוגרת שלי באיזו מנדלת ירקות צבעונית, בדיוק כמו שהיא אוהבת.
או כשאני שמה לב שהילד שלי לא מחייך, ולוקחת אותו הצידה, לשיחה פרטית רק משלנו.
או כשיוצא לי פתאום הטון הכועס או המאוכזב או הדורש הזה, ואני מרגישה את הזרות של המילים האלו שמתחילות להתגלגל לי בפה, ואני ככה עוצרת את עצמי, ממש בכח, נושכת לעצמי את הלשון כדי לסתום, ואפילו אומרת משהו בדיוק הפוך ממה שרציתי, משהו ממש מלאכותי, שבאותו רגע אני אולי אפילו לא ממש מרגישה, אבל אני יודעת – שממנו יתגייס כבר מעצמו הרגש הטוב, ותעלה בי בחזרה האהבה, ותיזכר בי המהות שהייתה שם כל הזמן ורק חיכתה שאבחין בה.
*
וכשאני נזכרת בכל אלו, אני פתאום מבינה שאני כן יכולה.
שזו לא משימה כזו קשה בעצם.
שאני כבר יודעת איך.
ושאני אפילו עושה את זה, ולעיתים די קרובות.
ואז, ורק אז,
אני נרגעת.
ואז, ורק אז,
אני מבינה,
שמה שרציתי לתת, כבר נמצא בי מעצמו.
ואז, ורק אז,
עולה בי קירבה.
קירבה אליי.
קירבה אליהם.
*
הלוואי ונדע, בפשטות, לייצר לנו תמיד רגעי קירבה פשוטים ונגישים.
רגעים שייחרטו בהם. ובנו.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *