ביום חמישי לפנות בוקר, דריה נסעה עם עלמה (14) לכמה ימים במדריד, זו חופשה שהובטחה לעלמה מזמן ורק עכשיו התאפשרה.
וכשאורי (12.5) ואיימי (6.5) שמעו את הבשורה, שרק אמא שלהם ואחותם הגדולה טסות למדריד, הם התחילו לקטר ולהתלונן, ואני, מבלי לחשוב יותר מדי, ישר אמרתי: “אנחנו ניסע למלון בשישי שבת הזה, משהו חבל על הזמן, עם ג’קוזי בחדר, נתפנק כמו מלכים, סבבה?”, והם בתגובה קפצו בשמחה.
ובאמת כך היה, הזמנתי לנו מלון חמוד עם ג’קוזי בחדר, גם ההורים שלי הצטרפו אלינו, בתכלס אמא שלי הזמינה לנו מלון חמוד בנתניה.
ובכלל מאז שדריה ועלמה נסעו הייתי מפנק: חמישי בערב הזמנתי לנו פיצה, שישי בוקר התחלנו את הבוקר בבית קפה, אחרי זה בחנות משחקים כל אחד בחר לו משהו, ובצהריים נסענו למלון.
ואיך שנכנסנו לחדרים, ראיתי את הפרצוף של אורי שלי מתקמט, ובעקבותיו גם איימי הקטנה שלי:
“ג’קוזי,” הוא אמר, “אמבטיה קצת יותר גדולה. וטלביזיה פצפונת. ואין בריכה שמתאימה לחורף. ולמה דווקא נתניה?”.
ואיך שהם מתחילים לקטר הרגשתי לאט לאט איך הדם עולה לי לראש:
“חוצפנים”, חשבתי לעצמי, “אני רק מפנק אותם מאתמול בערב וזה מה שיש להם להגיד? המלון לא מספיק מפונפן בעיניהם?”.
אבל לא אמרתי כלום, ניסיתי להכיל את זה, להרגיע את עצמי, להגיד לי שזה אולי בגלל שהם מתגעגעים לאמא שלהם, שזה אולי טראומת אושר, כל כך טוב שהם חייבים למצוא חסרונות, אבל כל הזמן הזה שניסיתי להרגיע את עצמי הפרצוף שלי היה חמוץ וזעוף.
“אבא, קרה משהו?”, אורי שאל, ואני בלי לחכות יותר מדי ישר יצאתי עליו: “כן. קרה. לא משנה כמה אני משתדל כמה אני רוצה בטובה שלכם תמיד זה לא מספיק. מה, מה רע במלון הזה? מה רע בחדר הזה? מה לא מספיק טוב? תענה לי, למה להיות שלילי? למה לחפש את הרע?”.
אבל אורי, שמכיר אותי, לא נבהל, ואיימי ישר נעמדה לצידו: “אני לא מבין, מר כנות לא רוצה שנגיד בכנות מה אנחנו מרגישים על המלון? מר כנות רוצה שנדחיק את הרגשות שלנו?”, הוא שאל.
“לא, תגידו”, המשכתי, “אבל עכשיו התור שלי להגיד מה אני מרגיש על זה שאתם לא מרוצים”, אמרתי ושתקתי, כי האמת שהמילים שלו השאירו אותי בלי מילים. הוא צודק.
אני רוצה שהוא יגיד לי מה הוא מרגיש, ובטח שלא ידחיק את הרגשות שלו.
מה פגשתי שם? המשיך המוח שלי לחפור לעצמי, אולי זה הפחד שהם מפונקים? שלעולם לא יצליחו להיות מרוצים מכלום?
ואחרי כמה דקות שבהן שלושתנו היינו בשקט, אורי אמר: “בכנות אבא, זה מלון מקסים וגם החדר נראה טוב, פשוט כשאמא ועלמה אמרו שהן נוסעות אמרת שתיקח אותנו למלון שחבל על הזמן, כמו של מלכים, אז ציפיתי למשהו ממש מפואר, וקצת התאכזבתי, אני מבסוט אש על המלון, פשוט היה לי ויז’ואל מסויים בראש”.
וכשהוא אמר לי את המילים האלו, הבנתי את כל הסיפור:
אני יצרתי להם ציפיות גבוהות בשביל לא להתמודד עם הרגש שלהם, מהאכזבה שאמא ואחות שלהם נוסעות למדריד, והם לא, הצעתי מלון בשביל לא לתת מקום לרגשות שלהם.
כאילו רציתי לפנק אותם, אבל הרצון האמיתי שלי היה להשתיק את הרגש שלהם.
ולכן יצרתי ציפיה גדולה. שיצרה אכזבה גדולה.
“אתם צודקים”, אמרתי להם, “הגדלתי ציפיות בשביל שלא תרגישו כאב מזה שאמא ועלמה נסעו, וכנראה שלא ניתן באמת להתחמק מרגשות”. ואורי ענה: “אז עכשיו, כשהבנו, אפשר להתחיל ליהנות ממש שיש?”
ובאמת אמא שלי שיחקה אותה, הייתה לנו שבת מופלאה, המלון היה מדהים,
ואני קיבלתי שיעור חשוב: שבמערכות יחסים לפעמים אנחנו נותנים בשביל לקבל משהו (שקט, הערכה, יחס בחזרה), ואז כשהצד השני מתאכזב, אנחנו מתבאסים עליו.
במקרה של הילדים מרגישים שהם מפונקים, כפויי טובה, לא מעריכים. אבל אם נהיה בכנות שלנו, ונראה שנתנו בשביל לקבל, נבין בדיוק מאיפה מגיעה ההתבאסות שלהם. אם לא הייתי מנסה להשתיק את הרגש שלהם מזה שדריה נסעה, ופשוט מפנק אותם בשישי שבת במלון, נראה לי שהתגובה הייתה אחרת.
זה לא פשוט לתת בשביל לתת, ולבקש את מה שרוצים לקבל, אבל זה אולי השיעור הכי חשוב במערכות יחסים.
כנות – פשוט לתת

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *