מתנת יום הולדת

ואני מעולם לא ביקשתי את המתנה שלי לפני הזמן, היה לי ברור, שזה לא מתאים.
אני זוכר את השעות של בין הערבים, שהייתי מחכה כבר שהעצב יתחלף בשמחה.
ולא סתם שמחה שמחת יום הולדת שלי.
שנה אחת אני חושב שהייתי בן שמונה, אמא שלי חזרה הביתה בערב יום הזיכרון כמנהגה עם המון שקיות בידיים, ובשקית אחת הייתה מתנה יום הולדת שלי.
אני לא יודע למה דווקא אז, אבל איך שהיא הלכה לנוח את שנת הצהרים שלה.
החלטתי שאני חייב להציץ בשקית, לראות מה קיבלתי, זה היה מסלול מכונית מרוץ, בצורת שמונה,
ואז רק להוציא את זה מהעטיפה בשביל לראות את זה ממש טוב, אמרתי לעצמי,
ואז רק להוציא את זה מהקופסא ואז רק לשחק בזה קצת, ואז לשקוע למשחק של כמה שעות טובות, כמו שרק ילד יודע לשקוע.
כול כך שקוע הייתי, שאפילו לא הרגשתי את אמא שלי עומדת מאוחרי מביטה בי.
נתפסתי משחק במתנת יום ההולדת שעוד לא קיבלתי.

״לא יכולתי להתאפק״ אמרתי בלי שנשאלתי כלום.
אמא שלי חייכה אלי במבט אוהב, כזה שיש רק לאמהות:
״בכל שנה, ביום הזכרון, אני קונה לך את המתנה הזאת עם דמעות בעיניים״ היא אמרה לי, ״אני קונה אותה, כי אני יודעת שאנחנו חיים במדינה שיום יבוא וגם אתה תלך לצבא, גם אתה תלך להילחם על האדמה הזאת, אני קונה וחושבת על כל האמהות ששכלו את הילדים שלהם, וכמה ברת מזל אני שהילד שלי עדיין איתי,
ואני אוהבת לתת לך אותה ביום העצמאות, יום ההולדת שלך, בתקווה שאולי יום יבוא ויהיה פה אחרת, אולי יום יבוא ולא יהיה לנו צבא, ולא יהיו מלחמות ולא יהיו פה יותר אמהות שכולות, ואתה לא תלך לצבא, אני רוצה לתת לך את המתנה עם תקווה".

ארזתי את המשחק בתוך הקופסא, וביחד עטפנו אותו, והחזרנו אותו לשקית.
את המתנה הזאת קיבלתי שוב בערב, קיבלתי אחרי שבהר הרצל שרו את התקווה.

אז אמא אולי לא יגיע היום שאין פה צבא, ועדין נהרגים פה חיילים, ועדין יש פה אמהות שכולות,
אבל אני כן מרגיש שכולנו לאט לאט יוצאים לעצמאות, מקשיבים יותר ויותר לאהבה שבתוכינו.
וכן זה יכול להיות אחרת, וזה לא תלוי באף אחד, זה תלוי רק בנו ובאפשרות שלנו להרשות לעצמינו לאהוב.