טראומת אושר

מעבר מביקורת לכנות וחקירה עצמית אוהבת

החופש הגדול, החום, העובדה ששלושת הילדים שלנו בבית בלי שום מסגרת, העובדה שכולם יושבים בסלון עד שתיים לפנות בוקר, שיש פה רוב הזמן טיילת של חברים, שיש מלא כלים בכיור, שחבילות שלמות של שוקולד נגמרות כהרף עין, שהזמן מסך של כל אחד מהילדים שלי הכפיל את עצמו ואולי אפילו שילש, כל אלו מעלים בי המון המון ביקורת:
אני ביקורתי על הרעש שעושים, שמשתוללים וצועקים וצוחקים בקול רם מדי, בעיקר בלילה,
אני ביקורתי על זה שמלכלכים, ולא אוכלים מסודר, ולא יושבים מסודר, ולא שוטפים מספיק ידיים,
אני ביקורתי על כמה אוכלים ומה אוכלים ובאיזה שעות אוכלים, ולא אכלנו רק הרגע? מה אתם עוד פעם רעבים?
אני ביקורתי על זמן מסך של כל אחד מבני המשפחה, כולל של דריה: ״מה, מה יש לך במסך שאין לך פה, מה?״,
אני ביקורתי על קולות של אכילה, על טון דיבור, על ניגוב אף, על משיכת נזלת.
אני ביקורתי על תלונות של כאבים ״מדומים״: “יאללא אז החלקת על הרגל״, על תלונות של חוסר מרוצות, על תלונות על שיעמום: ״לי לא היה חצי ממה שיש לך״.
אבל הביקורת החוצה, זה החלק הקל.
מה שבאמת מכאיב לי זה הביקורת הפנימית, כי תוך כדי הביקורת החיצונית באה גם הביקורת הפנימית:
על למה לעזאזל אני כל כך ביקורתי?
ולמה אני מסתכל על ארבעת האנשים שאני הכי אוהב בעולם: דריה, עלמה, אורי ואיימי, ובמקום ליהנות מהזכות שנפלה בחלקי להיות במחיצתם, מהקולות שלהם, מהצחוק שלהם, מהרגשות שלהם, מהמחשבות שלהם, דווקא אותם אני מבקר?
וזה הדבר שמכאיב לי יותר מהכל, וזה הדבר שאני הכי ביקורתי עליו: הביקורת שלי.
ולכן החלטתי לקחת את החופש הגדול הזה, ולחקור את עניין הביקורת:
לראות ולגלות למה אני עושה את זה לעצמי, ולאהוביי, ואולי להצליח לשלוח למקום הזה קצת חמלה.
אז הכנתי פנקס, ובו רשמתי כל פעם שעולה לי ביקורת, בדקתי מה קרה שם, מה היה בסיטואציה הזו, איזה רגשות ותחושות עלו לי שם, ואפילו שיתפתי את הילדים ואת דריה במשחק החדש שלי,
והנה לפניכם, כל מה שגיליתי.
-טראומת אושר:
אולי תמיד הכל מתחיל בעבר, בילדות שלנו. כן, כן, גם אני גדלתי בבית שבו היה אבא מאוד ביקורתי, וגם לי העירו על הכול: כשהייתי צוחק בקול, משתולל, על הרעש שהייתי עושה, ולכן הגוף שלי למד שכל הדברים האלו הם דברים אסורים. לא נכונים. לא טובים. דברים שעליהם כועסים. אולי אפילו מענישים. והביקורת שלי היום באה להתריע על כך, באה להגיד לי שקורה פה משהו אסור, ושתפקידי לעצור אותו.
ומפה הביקורת שלי על להשתולל, לצחוק בקול רם, להרעיש, לאכול ממתקים עם הידיים, להיות מלוכלכים מאוכל.
והרבה פעמים המקום הזה יכול להפוך אפילו לקנאה:
קינאה בילדים שלי, קינאה בדריה, שעושים דברים שלי אסור.
והדרך בשבילי לעבוד עם הביקורת הזו זה לעבוד עם כל האיסורים האלו, ולבדוק אם אני באמת מאמין בהם. ואם אני מגלה שאני לא מאמין בהם, לנסות לשחרר אותם, ואפילו להרשות לעצמי לעשות אותם.
רק השבוע לדוגמא, אכלתי שייק קרמבו ב”לוונדר”, וליקקתי את כל התחתית עם הידיים, התלכלכתי כולי, ולמרות הקולות שבפנים הרשיתי את זה לעצמי, וזה היה ממש כיף חיים.
– מיכלי רגש:
בעבודה על ביקורת שוב גיליתי כמה קשה לי להרגיש את רגשותיי. ואיך במקומות בהם אני נלחץ, נמצא במצוקה או מאבד את איזור הנוחות שלי, קשה לי מאוד לתקשר את החולשה שלי, ולכן באופן די אוטומטי אני מחפש דרך לפרוק את העולם הרגשי שלי, ואני בוחר בכלי הכי זמין ופרקטי שיש לי: ביקורת עצמית וחיצונית. האשמה של האחר, ואחרי זה האשמה שלי את עצמי.
כך אני פורק את הרגשות שלי מבלי לפגוש את הכאבים והחולשות האמיתיות שיש שם.
אם אני מצליח לתת מקום אמיתי לרגש שלי, של מה שבאמת הפעיל אותי, הביקורת תיעלם מעצמה.
-הרחבת האני:
למרות כל העבודה הפנימית שאני עושה גיליתי, שעדיין יש מקום בתוכי שמאמין שביקורת זו הדרך הכי נכונה להגיע אל התוצאה הרצויה. וכך קורה שבמקומות שבהם אני מאמין שיש נכון ולא נכון, עולים בי הקולות של הביקורת: גם כלפי עצמי וגם כלפי האהובים שלי.
אני בעצם רוצה בטובתם, להגן עליהם שלא ילכו למקום לא טוב להם, ומאמין שהביקורת מגיעה מתוך אהבה אליהם (יותר מדי זמן במסך, אוכל לא בריא, שעות שינה מאוחרות).
ברגע שאני מבין שהביקורת באה מתוך אהבה, אני יכול לבדוק: האם היא עושה את העבודה? האם הביקורת שלי מובילה אותי, ואותם, למקום טוב יותר?
וגם בודק: אולי יש לי דרך אחרת לאהוב אותם, לשמור על הדברים שנראים לי חשובים?
-מגן עליי:
מקום נוסף שפגשתי בו את הביקורת הם המקומות בהם אני חש איבוד שליטה: כשתוקפים אותי, כשלא רואים אותי, כשאני לא מובן, מקומות שאני מרגיש בהם לבד, מופרד: גם ביני לביני וגם ביני לבין האחר, והביקורת מנסה לייצר גשר, לתקשורת, לביחד. כי כשאני מאשים את האחר, כשאני מבקר את האחר, אני חושב שבדרך הזו אני “מזכה” את עצמי, מסביר את עצמי, גורם לאחר לראות אותי.
גם במקרה הזה, בדיקה האם זה עושה את העבודה, יכולה לעזור, כי לרוב ביקורת לא תקרב, ולא תיצור קירבה. ולעומתה, יש דרכים אחרות לבקש ביחד, ליצור קרבה ,שהן הרבה יותר אפקטיביות מביקורת.
-כח הנשמה:
ואחרון חביב שאני מצאתי, זה שלפעמים הביקורת מגיעה להזכיר לי חלקים שוויתרתי עליהם. מקומות שבהם התרחקתי מעצמי.
הביקורת במקרים אלו תבוא הרבה פעמים עם כאבים בגוף, עם תחושה חזקה שקורה פה משהו שלא נכון עבורי, משהו שהוא לא הדרך שלי. זה יגיע כביקורת כי אלו מקומות שאני כבר רחוק ממני, והביקורת באה להזכיר לי את מי שאני.
לסיכום:
ביקורת עצמית באה לשרת דברים רבים, כשאני מגלה מה היא באה לשרת, הרבה פעמים אני אוכל למצוא דרך אחרת, טובה יותר, שתיתן מענה לצרכים שלי, ללא ביקורת.
ודבר נוסף: חקירה של הדפוסים שלנו, בעיקר של דברים שקשורים לתקשורת עם הקרובים לנו, כמו: ביקורת, עצבים, חוסר סבלנות, היא כלי מרפא לעצמנו ולסביבה.
כששיתפתי את המשפחה שאני חוקר את הביקורת בי, זה הפך למשחק, ובמקום להיעלב ולהיפגע הם חקרו איתי ביחד. ואפילו היה רגע שאורי אמר לי: “במקום לבקר את אמא שהיא הרבה בטלפון, פשוט תגיד לה שאתה רוצה יחס”, והמשפט הזה הרחיב לי את הלב:
כי כן, אני עדיין פצוע, אבל בזכות הכנות אני נרפא ומקבל אהבה, לכל המקומות שבי.
כנות וחקירה עצמית, מתוך עיניים של קבלה ואהבה, יוצרות שינוי אמיתי בחיים.

Related Posts

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *