השבוע ביום שאני לקחתי את הילדים מבית הספר,
זה היה מין יום כזה, שאני יוצא מהמשרד אבל לא באמת מצליח להתנתק מכל העניינים שהשארת כאילו פתוחים מאחור,
אז אחרי שהכנתי לשלושת המוסקטרים שלי ארוחת צהריים חמה ומזינה (פסטה שקשוקה),
התיישבתי לי עם הטלפון בסלון והמשכתי לעבוד:
בהתחלה עברתי על תסריטים שלא הצלחתי לסיים במשרד, ואז על מיילים פתוחים, 
ואחרי שכל זה הסתיים, די מהר, המשכתי לגלוש בפייסבוק, ולשקוע לי בעולם החלומות.

ולא יודע מה גרם לי פתאום להרים את הראש,
אבל כשהרמתי אותו והסתכלתי סביב,
ראיתי שעלמה באייפד – רואה סדרה
אורי משחק במחשב – מיינקראפט
ואיימי יושבת ורואה יובל המבולבל בדי וי די.
מחשבה ראשונה שעולה בי, טוב יופי אני יכול לחזור להיות שקוע , כולם בסדר,
מחשבה שניה – הי, אבל זה לא בסדר, הם כל הזמן במסכים, שורפים את החיים שלהם, מבזבזים אותם על מה? על כלום, על שום דבר, על שטויות,
ואז אני עומד לקום מהספה לצעוק על כולם שיכבו מייד את כל המכשירים, ויחזרו להיות פה, כאן, בחיים האמיתיים….
אבל רגע לפני שאני נכנס לתפקיד המנהל, המבקר, והשופט, אני לוקח נשימה גדולה,
ומנסה לבדוק למה זה לא בסדר בעצם, בעיניי?
מה פה כל כך מרגיז אותי?
למה זה לא בסדר שהם מול מסכים?
ומהר מאוד אני מגלה שיש לי דעה מאוד שלילית על מסכים, למרות שאני בעצמי מבלה לא מעט שעות מול מסכים.
ואני מגלה שמסכים בשבילי זה גם (לא רק) סוג של בריחה, הימנעות מלהיות בסיטואציה, פחד מלפגוש את עצמי, פחד מסיטואציה חברתית….

ואז אני קם מהספה, ברור לי שעכשיו אני חייב להפסיק מייד את הבריחה שלהם, את ההימנעות שלהם, ולהחזיר אותם מייד לחיים, להציל אותם:
אני מתקרב לכיוון אורי, ובא כבר להגיד לו "תכבה מייד את המסך הארור הזה", אני נעמד מאחוריו, המילים כבר באות לצאת מהפה,
אבל אז אני לוקח רק עוד נשימה אחת, ובודק: למה אני בורח? למה אני נמנע? ממה אני נמנע? ממה אני מפחד, ממה המסך מציל אותי?
ואני יודע את התשובה:
בתוכי, אני מפחד לגלות שאין לי ערך, שאני לא אהוב, שאני לא שם בשבילי.
ואולי זה גם מה שהם מרגישים?
אולי בגלל זה הם במסך?
האם זה שאני אכבה את כל המסכים אלו, עכשיו, זה מה שיענה להם על הצורך?
וברגע שאני מבין את זה, במקום לצעוק עליהם שיכבו מיד את המסכים, במקום לקרוא לאורי ולהפתיע אותו כשהוא שם בתוך העולם שלו, שקוע, אני בוחר דווקא להתיישב לידו בעדינות.
מניח יד מחבקת על הכתף שלו, ושואל אותו מה בדיוק הוא עושה עכשיו? ומזה זה ואיך משחקים? ומה קורה פה עכשיו?
והוא כמובן ממש שמח שאני מתעניין, מספר לי בהתלהבות ומראה לי,
ואז איימי שרואה שאני יושב לידו, מייד מתקרבת וגם מתעניינת,
וכמה דקות אחרי זה גם עלמה מצטרפת, ופתאום אנחנו מדברים ואחרי זה משחקים, ומתחבקים ואוהבים ומנשקים,
ובעיקר ממלאים אחד את השני בערך ובאהבה, שלה כולנו כך כך זקוקים.



בחודש יוני אני מקיים שני מפגשים פתוחים
אחד בתל אביב בנושא כנות עם עמיחי זלינקובסקי
ואחד בבנימינה בנושא הורת כנה עם אורי אשכנזיאני אשמח לפגוש אותכם.
http://www.kanot.web-owl.co.il/שירותים/סדנאות-והרצאות/

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *