מה הקשר בין אכילה רגשית לשיווק?

תמיד הייתי ילד רזה.
רזה עד כדי כך, שבילדותי נהגתי להתפלל לאלוהים שאשמין, שאראה כמו הילדים החזקים בכיתה, ולא כזה שעף ברוח.
בגיל קטן אמא שלי הייתה מביאה את סבתא שלי שתעשה לי פרצופים בשביל שאסכים לאכול, וכשגדלתי, אכלתי רק כשהייתי רעב.
בימי הולדת לא ידעתי שהגישו את העוגה, אבל אם פתאום הייתי מאד רעב, הייתי לוקח 2 פרוסות עוגה.
בעצם לא התעסקתי באוכל, מעבר להיותו משהו שאמור להשביע אותי בעת רעב.
ידעתי כמובן מה זה דיאטה, משיחות של מבוגרים סביבי, ומסרטים ועיתונים, אבל אני עצמי לא התעסקתי בזה, לא הבנתי בקלוריות, פחמימות או חלבונים, ולא חשבתי שכוס פופקורן בערב יותר בריאה מחטיף של פסק זמן.
=====
אבל אז הכרתי את דריה, אשתי לעתיד.
הייתי בן 22 כשעברנו לגור ביחד, ואז נחשפתי לצורת חיים קצת אחרת.
דריה, שכבר בגיל 10 ידעה מה זה דיאטה וכמה שוקלת מנת עוף לארוחת ערב.
דריה, שהייתה מחכה לערב בשביל כוס פופקורן, והקפידה שזו תהיה כוס שטוחה ולא עם בטן.
דריה, שלימדה אותי שיש משקל רגיל ויש משקל אלקטרוני, ושאם נשקלים כמה פעמים במשך היום, אז המשקל משתנה.
ואחרי 15 שנים של חיים משותפים איתה,
אני מגלה שהשפה הזו של דיאטות, ימי קיזוז, מה מותר ומה אסור, הוטמעה כבר במערכת ההפעלה שלי.
והיום, כשמוגשת לשולחן עוגת שוקולד חמה, אני כבר לא רואה אותה כעוגת שוקולד חמה. בשבילי העוגה הזו היא עולם שלם של התניות. מצד אחד, סגידה לפרי האסור, ומהצד השני – שנאה ופחד מתוצאות האכילה.
=====
ואחד המושגים שלמדתי להכיר, כנשוי למישהי שמתעסקת עם משקל, הוא: אכילה רגשית.
אכילה שעונה על צורך רגשי:
עולה בנו רגש לא נעים, כאב כלשהו, והמזון הוא התשובה שלנו לצורך הזה. באותו רגע.
וזה מדהים אותי איך בעולם של היום,
פיתחנו ממש אומנויות לחימה, להילחם באכילה רגשית.
להילחם במענה שמצאנו, לכאב הזה שעולה בנו.
עולם שלם של מלחמות באכילה הרגשית, שנקראות דיאטות. דיאטות שיוצרות לנו כאבים וחסכים חדשים, מהם שוב נגיע לאכילה רגשית, על מנת לא להרגיש את הכאב שעלה לנו, ושוב חוזר חלילה.
======
וכל המנגנון הזה מאד מתחבר לי לשיווק העסק:
כי גם שם פיתחנו לעצמנו כל מיני דפוסים: דחיינות, עצלנות, חוסר סדר, הימנעות.
וגם שם אומרים לנו שזה לא בסדר, הדפוסים הללו,
ושאנחנו צריכים לעשות דיאטה מולם.
או במילים אחרות – להתאמץ ולהכריח את עצמנו לעשות דברים שאנחנו לא רוצים או אוהבים.
למשל, לשבת מספר שעות ביום, לפרסם כך וכך פוסטים בשבוע, להתקשר לכך וכך לקוחות בחודש, ועוד ועוד, מה שכמובן יוצר אצלנו כאבים חדשים, שגם להם צריך לתת מענה.
וחוזר חלילה.
======
ואני אומר רגע.
בואו ננסה רגע לעצור את מחול השדים הזה.
כאב — מחפש דרך שלא ירגישו אותו — מביא להתנהגות מסויימת — מפתח שנאה להתנהגות הזו — מביא לניסיון לשנות את ההתנהגות — מביא לכאב חדש.
אז אולי, בפעם הבאה שעולה לנו כאב, אם זה בעולם העיסקי, ואם זה בכל נושא אחר,
אז רגע אחד לפני שאנחנו בוחרים במענה הרגיל שאנחנו מכירים:
אוכל מנחם, הימנעות, דחיינות, עצלנות,
נרשה לעצמנו רק לכמה דקות להרגיש את הכאב הזה בתוך הגוף שלנו?
נרשה לו להיות, ניתן לו מקום, ננשום לעברו, נדבר איתו, נקשיב לו, נראה מה הוא באמת צריך?
אולי שם, במקום הזה, יקרה שינוי.