אורי שלי הוא ילד ביישן.

הוא לא אוהב לדבר עם אנשים שהוא לא מכיר, בטח לא לבקש מהם דברים, ואם נגיד, אני אבקש ממנו לרדת לקנות קולה בקיוסק,
הוא תמיד יבקש מעלמה לבוא איתו, וכמובן שהיא תהיה בסוף זו שמבצעת את הקניה.

ועם זאת שהוא ילד ביישן, יש לו בשנה האחרונה חלום: לעשות מופע סטנד-אפ.
להזמין את כל החברים שלו, שלנו, ופשוט להופיע עם בדיחות שלו, לפני כולם.
אבל כל פעם אחרי שהוא מקריא לי ממחברת הבדיחות, בדיחה חדשה שהוא כתב,
הוא אומר לי: "אבא, איך אני אעשה מופע כזה? אני ביישן".

ולפני חודש בערך, ישב אצלנו חברנו היקר והטוב ירון מיטלמן, ואורי סיפר לו שהוא כתב והלחין שיר.
מפה לשם יצא שהם נכנסו לסשן עבודה, ויצאו עם שיר שלם מוכן.
וכשסיפרתי לאורי שאני עומד לערוך ערב בבית, שנקרא משיפוט לנתינה, ומזמין אליו הרבה אנשים,
הוא שאל אותי "מה זה אומר? משיפוט לנתינה?"
אז הסברתי לו, שהרבה פעמים אנחנו חושבים על עצמנו,
שאנחנו עצלנים, דחיינים, כעסנים,
אבל אם אנחנו מתבוננים בזה, ורגע לא מדביקים לעצמנו את התווית הזו, את השיפוט הזה,
אז אנחנו יכולים באמת לבדוק מה עומד מאחורי הדבר הזה,
ודרך מספר פעולות פשוטות אנחנו נגלה שמאחורי זה עומד צורך מאוד גדול שלנו, לתת את עצמנו לעולם.

הוא שתק רגע, חשב ושאל: "אבא, גם ביישן זה שיפוט?"
"ברור", אמרתי לו.

ולמחרת הוא בא ואמר לי: "אבא, אני רוצה להופיע עם השיר שכתבתי, ביחד עם ירון, בערב שאתה עושה פה משיפוט לנתינה".
"אין בעיה!" אמרתי לו, אבל בלב ידעתי שהוא בטוח יתחרט. יום לפני, באותו היום, או אפילו ברגע שהוא יעלה ויראה את כל האנשים.

והנה האירוע הלך והתקרב, אבל אורי לא התחרט.
לא יום לפני ולא באותו יום.
ורגע לפני שכולם הגיעו, כשהכיסאות כבר היו מוכנים, וירון עשה בדיקת סאונד,
ניגשתי לאורי ואמרתי לו: "אתה בטוח שאתה רוצה לשיר הערב?",
והוא ענה לי: "כן, אני בטוח".
ואז דריה ניגשה אליו ולחשה לו: "אורי, אתה לא חייב, בשבילנו אתה מלך בלי קשר אם תעלה או לא".
וגם לה הוא חייך ואמר שהוא עולה.

לא עברו כמה דקות, והבית שלנו התמלא, כ- 60 איש אכלסו כל פינה בסלון ובמטבח שלנו,
ורגע לפני שהתחלתי את ההרצאה שלי,
הזמנתי את אורי,
והוא – לא התחרט.

הוא ניגש ולקח את המיקרופון,
חיכה ל"וואן, טו, טרי", של ירון והגיטרה,
ופשוט עמד מול 60 איש, שהוא לא מכיר, ושר את השיר שלו.

אחרי השיר אני דיברתי, אח"כ ירון הופיע, ובזמן הזה אורי נרדם וישן על מזרון, בין כל האנשים.
למחרת בבוקר הוא ניגש אליי ואמר לי:
"אבא, אתה יודע, עכשיו שפגשתי את הפחד שלי לעמוד מול קהל, אני מוכן למופע סטנד-אפ שלי".
"איך זה קרה?" שאלתי אותו,
ואורי השיב: "פשוט הבנתי שהביישנות שלי, זה סימן שמראה לי כמה אני רוצה לעשות משהו. ושאני מבין שאני באמת רוצה, אין שום דבר שיעצור אותי!"

כנות – כשאנחנו באמת רוצים, שום דבר לא יכול עלינו

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *