את הפוסט הזה אני כותבת עבור נשים בהריון, נשים שהיו בהריון, נשים שיהיו בהריון ונשים בכלל.
וגם עבור דולות.
ומיילדות, ומיילדים.
וגברים שהאשה שלהם בהריון.
ובעצם לכולם. לכל מי שרוצה לחזק את האמונה שלו בכח הרצון שלנו, ובטבע. לכל מי שמאמין שאפשר אחרת.
***
אז הכל התחיל לפני 3 שנים ותשעה חודשים.
נכנסתי להריון בפעם השלישית בחיי, וברגע שראיתי את שני הפסים על המקל, החלטתי שהפעם אני עושה את זה אחרת.
שהפעם אני מנהלת את ההיריון והלידה שלי, בדיוק כמו שאני רוצה.
וזה לא ש- 2 הלידות הראשונות שלי, של ילדיי הגדולים, לא היו טובות ומעצימות. הן היו! אבל הן היו כאלו למרות הנסיבות:
שתיהן היו לידות לא ספונטניות, שהתחילו בהתערבות רפואית, שהתחילו רק בגלל שמבחינת בית היולדות, ההריון שלי הגיע לקיצו.
שתיהן התחילו כי בני אדם בשר ודם החליטו שהן צריכות להתחיל, ולא כי הגוף ביקש:
בשתיהן עברתי את התאריך המשוער, נכנסתי לשבוע 41, נכנסתי לשבוע 42, והתינוק לא רצה לצאת;
בשתיהן שידרו לי המון לחץ מהמערכת – והסבירו לי שזה לא בסדר ולא תקין;
בשתיהן קראו לי לבית החולים שוב ושוב, בדקו אותי והביעו חשש לגורל העובר (שהרגיש ממש טוב);
ובשתיהן, בסופו של דבר, כששבוע 42 עבר את מחציתו, דרשו ממני שאכנס לחדר לידה,
שאקח חומר מזרז לידה, שאשאר עם “וריד פתוח”, שאהיה מחוברת למוניטור, ורק אז הלידה התחילה.
ובשתיהן, בגלל שחשבתי שאין לי ברירה – אז הסכמתי.
לא רציתי לקחת זירוז: חלמתי על לידה טבעית, הכנתי תוכנית לידה ספונטנית, היו לי הרבה רצונות,
אבל לא חשבתי שיש לי בכלל זכות להביע אותם או להגיד לא.
בשתיהן לא חוויתי צירים לפני שהחומר המזרז הוכנס לגופי,
ובשתיהן לא זכיתי לעבור את החוויה הזו של להרגיש צירים בבית, לתזמן אותם, להיכנס לרכב, לצעוק על בעלי “סע ! סע !” ולהגיע בציפייה והתרגשות לחדר לידה.
ובשתיהן, ותודה לאל על כך, ילדתי ילדים יפים בריאים שמחים ומאושרים, בלידות טובות וחזקות, אבל תמיד ניקר בי ה”מה היה קורה אילו”. מה היה קורה אם כן הייתי מקשיבה לעצמי.
***
וכשנכנסתי להריון השלישי שלי, החלטתי שהפעם אני הולכת על זה.
שהפעם אני משנה את המציאות של עצמי, ויוצרת לעצמי חווית לידה, מהרגע הראשון, בדיוק בדיוק כמו שאני רוצה.
וכבר מהחודש ה- 6 להריון התחלתי לטפל בעצמי בכל מיני דרכים, כשמול כל מטפל / רופא / דולה אני חוזרת שוב ושוב על המנטרה – “אני רוצה לידה ספונטנית וטבעית ללא כל חומרים ועזרים”.
הלכתי לרופאה סינית כל שבוע, שתיתי צמחים מיוחדים, למדתי שיטות נשימה ולידה טבעית, עשיתי יוגה להריוניות, קראתי ספרים על לידה טבעית.
וכשהמועד המשוער התקרב, הגברתי מאמץ וממש עבדתי בזה:
התחלתי ללכת לרופאה הסינית שלי 3 פעמים בשבוע,
נסעתי למיילדת מאד מומלצת ועשיתי כל מה שהיא אמרה לי, וזה לא היה קל smile emoticon
הגיתי בספר לידה פעילה יומם וליל,
ראיתי עשרות סרטונים של לידה ביתית ולמדתי את כל התנוחות הכי מומלצות ללידה,
קניתי שמנים מרחתי חומרים אכלתי ושתיתי כל מה שמומלץ ללידה טבעית וזריזה,
וכל הזמן נשבעתי לעצמי ולסובביי: הפעם אלד כמו שאני רוצה. אתם תראו.
***
וכשהסתיים לו שבוע 41, והנסיכה לא רצתה לצאת עדיין, התחילו להסביר לי שאני צריכה “להיפרד מהרעיון” של לידה טבעית וש”לא תמיד מקבלים מה שרוצים”.
הרופאים ביקשו לקבוע לי תור לזירוז לידה ואני – סירבתי.
במהלך שבוע 42 הגעתי לביקורות ובדיקות שוב ושוב,
הרופאים אמרו, שעל אף שהעוברית במצב טוב, בכל זאת בימינו “לא לוקחים סיכון”, וביקשו ממני להישאר ללידה.
ואני – סירבתי. כמו שהחלטתי כבר לפני 9 חודשים.
חזרתי ודרשתי – תנו לי עד היום האחרון, עד סוף 42. בבקשה.
והם הסתכלו עליי כמו על משוגעת, אבל הניחו לי לבינתיים.
וזה לא היה לי פשוט לבקש את זה!
המערכת רצתה ליישר אותי לקו המוכר לה, וליילד אותי כבר 3 ו- 4 ימים לפני, ולכן, בכל פעם שהלכתי משם הביתה, עלו בי קולות ממסדיים מאד לא פשוטים:
קולות שאמרו לי שאני טועה, קולות שאמרו לי שאני לוקחת סיכונים מיותרים, קולות שאמרו לי שאני סתם עושה דווקא ומה אכפת לי לקחת זירוז. הרבה ביקורת חיצונית נשמעה בי מבפנים, והיא חזרה ונשמעה גם מהסובבים אותי.
הרגשתי שאני נלחמת, ממש בכוח, על זכותי להחליט על גופי.
***
אבל גם היה בי קול אחד, מאד חזק, הכי משמעותי בעצם, שאמר לי שיהיה בסדר.
שהעוברית שלי לגמרי בטוב ושגם היא רוצה עבור עצמה, לידה מהסוג הכי טבעי ומעצים וספונטני.
וממש הרגשתי שזה נכון.
והנה הגיע היום הלפני אחרון של שבוע 42, יום שישי, 15.6.
ונבדקתי שוב והפעם הודיעו לי בבית החולים חד משמעית, שאם אני מסרבת להתאשפז עכשיו והולכת הביתה, יש לי זמן ללדת עד שבת.
עד ה- 16.6.
ושביום ראשון ה- 17.6 קבוע לי זירוז וממנו לא אתחמק. די. נגמרו המשחקים.
***
ועכשיו הייתה לי משימה: ללדת ב- 16.6 ויהי מה.
אז ביום שבת בבוקר ביקשתי מסבא וסבתא החמודים שייקחו את עלמה ואורי הגדולים שלי ליום כיף.
אמא צריכה ללדת היום, הסברתי להם, וממש הרגשתי איך אני לוקחת שליטה על החיים שלי. איך אני הולכת לממש את הרצון והחלום שלי – ויהי מה.
ואז כשהם הלכו והתפנה לי זמן לעצמי אמרתי לרועי: “עכשיו בוא ננקה את הבית, נשטוף את הכל במים, והלידה תבוא”.
ממש כמו מכשפה הרגשתי באותם רגעים…
ובשעה 12 התחלנו לנקות:
בית גדול, 2 קומות, ואני, ביום האחרון של שבוע 42, עולה ויורדת, מתכופפת וסוחבת, מטאטאה ושוטפת, נהרות של מים שטפו את הבית, עוד ועוד ועוד, ופשוט הרגשתי שאני יוצרת תנועה סביבי, תנועה של חיים.
***
ובשעה 15:00 הבית היה מצוחצח, אבל לדאבוני הצירים עדיין לא הגיעו!
סקס או הליכה בים לא באו בחשבון במצבי,
ולכן פשוט התיישבתי על הספה בסלון, יותר נכון נפלתי עליה שדודה, ומלמלתי לרועי שאני עוצמת רגע עיניים.
ובשעה 15:19 התעוררתי מציר.
אבל לא הייתי בטוחה שזה ציר, כי הרי מעולם לא חוויתי צירים ספונטניים, ולכן התקשרתי לרופאה הסינית שלי ובמקביל התחלתי לבדוק באינטרנט – יכול להיות שזה זה?
ובתוך כמה דקות הבנתי שאני לא מסוגלת לדבר – לא איתה ולא עם ד”ר גוגל,
ואז הבנתי שאני בעיצומה של.
שאני – חווה עכשיו צירים בבית.
שאני – מתזמנת עכשיו צירים ספונטניים.
שאני – “מושכת זמן” בבית
שאני – נכנסת סוף סוף לאוטו וצועקת “סע! סע!”
איזה אושר.
הגענו לבית החולים כשהצירים תכופים וחזקים, השתוללתי מכאב, כאב בריא ואמיתי וספונטני ניקב את גופי, כאב שרק גוף טבעי ופועם יכול לייצר, כאב שאפשר לסמוך עליו, שאתה מרגיש שהוא טוב לך.
נכנסתי לחדר הלידה, ובדיוק כמו שתכננתי, התחלתי לייצר את סביבת הלידה הכי טבעית והכי פשוטה:
סירבתי למוניטור,
סירבתי שיפתחו לי וריד,
סירבתי שיצמידו לי דברים לגוף,
סירבתי שיבדקו אותי כל דקה,
חתמתי על ויתורים רבים, על תילי תילים של ניירות חתמתי בעודי מתפתלת ואומרת להם, בין ציר לציר, שיניחו לי בבקשה, ותודה.
שאני סומכת על הגוף שלי ושהוא עושה אחלה עבודה ושרק יתנו לי את הספייס.
אני אהיה בסדר.
ואכן אחרי שעה קלה, בדיוק בתנוחה שתכננתי, ובדיוק בדרך שתכננתי, היא הגיחה לאוויר העולם:
מושלמת ורעבה, יפה וחזקה, גדולה ועירנית.
בדיוק כמו שתכננתי.
***
איימי טוהר שלנו נולדה היום לפני 3 שנים, בתאריך שהיא בחרה לעצמה הרבה הרבה קודם –
16.6 בשעה 6 ו- 16 דקות.
את הפוסט הזה היה לי חשוב לכתוב, לא כי אני נגד זירוז, או נגד מוניטור.
לא כי אני בעד לידה טבעית ולא כי אני מעודדת לחתום על ויתורים. ממש לא.
אין לי שום הבנה רפואית ואני לא מתיימרת להבין טוב יותר מאיש!
אבל מה שיש לי, כבר 3 שנים תמימות, ובזכותה של איימי, זה הרבה אמונה:
אמונה בכח הרצון שלי;
אמונה ביכולתי לשנות מציאות שלכאורה בלתי ניתנת לשינוי;
אמונה באינסטינקט אמהי, ובכלל;
אמונה בתחושת בטן וביכולת להבין אילו מהקולות שבבטן, הם באמת שלי, ואלו לא;
ובעיקר, הרבה אמונה בטבע.

זהו, שיהיה בהצלחה לכל היולדות והיולדים, היום ותמיד, שרק נדע להקשיב לעצמנו וליצר את המציאות שבא לנו עליה.
מזל טוב smile emoticon

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *