מדריכים

כפתורים – המדריך לאוהב המכופתר

כפתורים:
אחרי תקרית שקרתה לפני כמה ימים ביני לבין דריה, בדרך לאחד הכפרים הציוריים בפנדה גרש שבצפון פורטוגל, כתבתי עוד מדריך קצר לעבודה הפעם על הכפתורים שלנו.

אחד הדברים המרכזיים במערכת גוף נפש שלנו אלו הכפתורים שלנו.
הכפתורים שלנו אלו נקודות בתוך המערכת שלנו, שיושבות על טראומות עבר, סיטואציות שקרו בעבר (לפעמים שוב ושוב),
ושביחד עם פרשנות מסויימת שלנו לסיטואציה, הפכו להיות כפתור שלנו.
וכיום, בכל פעם שיש סיטואציה שמזכירה לנו את הסיטואציה מהעבר,
המערכת גוף נפש שלנו שולחת לנו איתות על סכנה קיומית (אפשרות של התקיימות של אותה טראומה, שוב).

ועל מנת להסביר את זה טוב יותר, אני אתן דוגמא מתוך התקרית שקרתה לי ולדריה:
כשהייתי ילד, אבא שלי היה מחליט עליי הכול, איך אני אתלבש, איך אני אסתפר, עם מי אני אדבר בטלפון, של מי אני אהיה חבר, הוא היה מאזין לשיחות טלפון שלי לבדוק שאני לא נחשף לתכנים לא ראויים, מחביא לי בגדים שהייתי קונה לעצמי שהוא לא היה אוהב.
ולמרות שהוא עשה את זה מתוך אהבה ומתוך רצון לשמור עליי, במערכת גוף נפש שלי זה נתפס כטראומה, והפך להיות כפתור שלי,
ומאז, כל פעם שמישהו מנסה להחליט עליי, לקבוע עליי, כשמישהו לא שומע את הדעה שלי או לא מתחשב בצרכים שלי, הכפתור שלי נלחץ, והמערכת שלי מאותתת על מצב של סכנה.
ובתקרית ביני לבין דריה, שהייתה סביב הנהיגה שלי באחד מהדרכים המתפתלות בהרים, הרגשתי שדריה מנסה להחליט עליי. לשלוט עליי. לקבוע לי מה לעשות בדרך. והמערכת שלי אותתה לי שאני בסכנה. ומשם הגוף שלי נדרך, ומאדם אוהב, הפכתי להיות אדם שמגן על חייו: שפת הגוף שלי השתנתה, הדיבור שלי השתנה, הטון דיבור שלי הפך להיות תוקפני.
ואלו, גרמו לכפתור של דריה להידלק, כי כשתוקפים אותה, כועסים עליה, זה מעלה לה טראומות שלה, ואז היא הופכת להיות במצב סכנה, וכמובן מגיבה בהתאם,
מה שכמובן הופך ישר לריב, ולא סתם ריב, כל אחד רב שם כביכול על חייו.

וכפתורים, לא נלחצים רק בזוגיות, הם נלחצים גם מול הילדים שלנו, במקום העבודה שלנו, מול חברים ובני משפחה באופן כללי,
ואני לא יודע אם אפשר להעלים אותם לחלוטין, אבל בהחלט אפשר למנן אותם, לקצר את הזמן שהם מנהלים אותנו, ולגרום לשיפור משמעותי סביבם,
ולכן, כמו בכמה פוסטים אחרונים שלי, הכנתי מדריך קצר לעבודה איתם.

שלב ראשון:
הכר את כפתוריך, אני מאמין שאחד הדברים החשובים זה להכיר את עצמנו, לדעת את נקודות התורפה שלנו, לדעת מהם הכפתורים שלנו.
מה מוציא אותנו מהאיזון שלנו, איזה דברים יושבים לנו על טראומות מהעבר, איזה מילים, איזה מצבים, איזה התנהגויות הפכו עם השנים להיות הכפתורים שלנו?
זה אולי ישמע לכם מוגזם, אבל אני ממש מציע לכתוב אותם, לכתוב את הכפתורים שלנו, ולשים את זה במקום זמין, לדוגמא בפתק בטלפון, בשביל שאם קרתה סיטואציה שיצאנו בה מאיזון, נוכל לפתוח את הפתק, לראות, ולהיזכר שזה היה כפתור שלנו.ֿ
בעיניי זה מקל את הדרך חזרה לאדם שמולו יצאנו מאיזון, ואם זה מול הילדים זה עוד יותר חשוב, בשביל שהם ידעו שזה לא היה בגללם, אלא בגלל שזה כפתור שלנו.

שלב שני:
למד לתקשר את כפתוריך, אני חושב שמול אנשים הקרובים לנו, הילדים שלנו, בן / בת הזוג, חברים קרובים, בני משפחה קרובים, יש לתקשר באופן ברור את הכפתורים. להגיד את זה בקול ברור: אני רגיש לזה וזה, אני נפגע מזה וזה, אלו הם הכפתורים שלי, תכירו אותי.
אבל גם מול אנשים פחות קרובים, במקום עבודה, מול לקוחות, אני מרגיש. זה טבעי וברור. ולכן אפשר להגיד: אני רגיש לזה וזה, אני נפגע מזה וזה. אני יודע שהרבה פעמים אנחנו מפודחים להראות את עצמנו ברמה כל כך כנה ועמוקה, אבל אני מאמין שברגע שעוברים את הפחד הזה, זה יוצר קרבה ותקשורת הרבה יותר בריאה וקלה בין כולם.

שלב שלישי:
אני חושב שמרבית העבודה עם הכפתורים שלנו זה לדעת לזהות אותם בזמן אמת, לדעת בזמן אמת שעכשיו אני מופעל, שבזה הרגע נלחץ לי כפתור.
אפשר לזהות את זה על ידי תחושות בגוף, יש ממש תחושה ברורה ברגע שנחלץ כפתור, תחושה של יצאתי מאיזון, תחושה של אני נכנס למצב סכנה.
ברגע שאנחנו מזהים את זה, אנחנו כבר בחצי מהדרך, אנחנו מבינים שעכשיו נכנסנו לאזור הכפתור.

שלב רביעי:
הפרדה ביני לבין הכפתור, אחרי שהבנתי שנלחץ לי כפתור, אני רוצה להפריד אותו ממני. להצליח להסתכל עליו מבחוץ. כל עוד אני מזוהה עם הכפתור שלי קשה לי מאוד לעשות איתו עבודה, בגלל שאנחנו אחד. הוא בעצם שולט בי, הכפתור מאמין שאני עכשיו בסכנה, והוא מנסה להציל אותי. אנחנו אחד.
אבל אם אני מרגיש שנלחץ לי כפתור, כמו בסעיף הקודם, ואז רואה אותו מופרד ממני, אני בעצם לא מזוהה איתו. ואז אני יכול לעשות איתו עבודה, להתמודד איתו.

שלב חמישי:
אני לא בסכנה, הדרך בעיניי הכי טובה להתמודד איתו זה להבין שאני לא בסכנת אמת. הכפתור חושב שאני בסכנה, אבל אני, ההורה שבתוכי, יכול לראות שזה רק כפתור שלי, ולשלוח צפירת הרגעה לכל המערכת שלי, עד שהכפתור נרגע וחולף. אני במצבים כאלו ממש אומר לעצמי מנטרה, אני לא בסכנה, אני לא בסכנה, אני מלטף את עצמי, לוקח נשימות, לפעמים גם מחבק את עצמי.

שלב שישי:
חמלה, אני יודע שאחרי מעשה, אחרי שהכפתור נלחץ, אנחנו נוהגים לכעוס על עצמנו, לשנוא את עצמנו, את ההתנהגויות שיוצאות מאיתנו, את המילים שלא רצינו להגיד, את הטונציות הלא נעימות שדיברנו בהן, שהתגרינו שכעסנו שעשינו פרצופים,
ואני רוצה להגיד פה לסיכום המדריך:
שלעבוד עם הכפתורים שלנו זה לא פשוט.
זה כואב זה קשה וזה יושב על דברים לא פשוטים מהעבר.
תאהבו את עצמכם, תחבקו את עצמכם, תהיו סלחנים לעצמכם,
וגם מול האהובים שלכם, אם נלחץ להם כפתור מולכם, תנו להם אהבה, וסליחה, וחמלה, לא פשוט להיות מכופתר.

כנות – המדריך האוהב למכופתר

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *