כללי, שיווק כן

כנות – תנועה מתוך תשוקה

אני מדבר פה הרבה על ההבדל בין תנועה שבאה מתוך תשוקה, לבין תנועה שבאה מתוך פחד.
ואני חושב שיש לי סיפור אישי, שיכול להסביר את ההבדל הזה, באופן ברור.
כילד, היה לי מאוד קשה לקום בבוקר. באופן כללי קשה לי עם מעברים, ואני וחושב שהמעבר בין יום ללילה, הוא אחד המעברים הקשים ביותר עבורי. זה גם הבדל בין חושך לאור (מי שאין לו רגישות חושית לא יבין זאת, לכן פשוט סמכו עלי), גם הבדל בין עולם החלומות לעולם המציאות, וגם המעבר משקט לרעש.

ואני זוכר את ההורים שלי ממש נאבקים איתי בבקרים: אבא שלי היה מספר לי שאם אני אאחר לבית ספר המורה תכעס עליי, ואז היא תוריד לי מהציונים, ושעם ציונים נמוכים אף תיכון טוב לא יקבל אותי, ומשם אני לא אוכל ללמוד באוניברסיטה, ואמצא את עצמי בלי עבודה, מובטל ועני.
ולמרות שממש פחדתי מכל האיומים שלו, באותו רגע הייתי מוכן שהמורה תכעס עליי, לקבל ציון נמוך ולהישאר כיתה, לגור ברחוב בתוך קרטון ולסבול מרעב חמור, הכל, רק בשביל להישאר עוד כמה דקות מתחת לשמיכה: בלי האור החזק, בלי הרעש, בלי להפסיק לחלום.

אבל הייתה מישהי אחת בעולם, שידעה איך להעיר אותי. איך להתגבר על כל הרגישויות החושיות שלי. איך להעיר אותי בתשוקה.
ואני מדבר על סבתא מלכה שלי.
סבתא מלכה, שכל פעם שהייתי ישן אצלה, היא קודם כל הייתה נכנסת ממש בשקט לחדר שישנתי בו, ולאט לאט פותחת את הווילון, כך שקרני השמש יוכלו להיכנס בעדינות דרך החלון.
האור העדין הזה היה מתחיל להיכנס לי לתוך החלומות, ולהאיר אותם.
ואז, כשכבר טיפה התעוררתי, הייתי מריח ריח של לחמניות טריות, כאלו שהרגע יצאו מהמאפייה. בנוסף הייתי שומע את סבתא שלי צועדת למטבח, ובעיניי העצומות הייתי מתחיל להריח את החביתה שהיא הייתה מטגנת לי בחמאה. כשהריח הזה היה ממלא את כל האף שלי, הייתי מזדקף במיטה, יוצא ממנה, וצועד לעבר שולחן המטבח, בדיוק בזמן לקבל את ארוחת הבוקר החמה שהיא הכינה לי.

וזה מעניין, כי הפחדות ואיומים, מעולם לא הצליחו לגרום לי להתעורר. להיפך, הם רק הפחידו אותי עוד יותר מהחיים, מהיום יום שלי, ובעצם הזכירו לי למה אני לא רוצה לקום.
אבל לעומתם אור השמש, הריח של החיים, התשוקה שיש בדברים הכי פשוטים, היא זו שהקפיצה אותי בקלות מהמיטה. היא זו שהזכירה לי את מה שאני אוהב בחיים, ולזה רציתי לקום בשמחה.

הפחדות עובדות על הצד ההישרדותי שלנו, מייצרות תנועה מתוך בריחה, מתוך הגנה על החיים. רק כשזו הופכת להיות הדרך שלנו להיות בתנועה, זה נותן לנו להרגיש שהחיים זה מקום מפחיד, ומוציא לנו את החשק להיות בתנועה. לכל כיוון.
לעומת זאת, חיבור לתשוקה שלנו, מזכיר לנו את הרצון הטבעי שלנו להיות בתנועה, ומשם מזיז אותנו.
אני יודע שזה לא פשוט, לעבור משפה של הפחדה דאגה וחרדה, לשפה של תשוקה ורצון טבעי, וזו לא המטרה של הפוסט הזה.
רק להבין שאם אנחנו לא זזים לאן שאנחנו רוצים לזוז, זה בגלל שאנחנו מנסים לייצר תנועה דרך פחדים. שבסופו של יום מפחידים אותנו מלזוז.
ואם נתחבר לתשוקה של הדבר, לאהבה שלנו לעשות אותו, לרצון שלנו לתת את המתנה שלנו, לצרכים שלנו, הדבר כבר יזיז את עצמו.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *