מי שלא חווה את זה, כילד,
לא יבין לעולם את התחושה שיש בך משהו, שאתה פשוט לא יכול לשנות.
ולמרות שכולם מסביבך מנסים לעזור לך לשנות את זה, במילים יפות, בעונשים, בתרגולים, במניפולציות רגשיות,
עדיין, שום דבר לא עוזר.
אתה נשאר ככה.
אני נולדתי בשנת 1978, התחלתי את כיתה א' בשנת 1984,
ובאותן שנים לא הייתה מודעות, כמו היום,לדיסלקציה.
באותן שנים הייתי סתם ילד שלא מצליח להחזיק את העיפרון כמו שצריך, שמסקל אותיות, שכולם סביבו כבר יודעים לקרוא ורק הוא לא.
ומסביבי, כולם רצו בטובתי כנראה, רצו שאני אצליח לכתוב לקרוא כמו כולם,
וזו הסיבה, אני רק יכול לנחש, שהמורה הייתה מחזיקה לי חזק חזק את היד, האוחזת בעיפרון, מחזיקה אותה "כמו שצריך" ולא מרפה ממנה, וממני, למרות שכבר היו לי דמעות בעיניים.
זו הסיבה, כנראה, שהיא הייתה מקיפה לי בעיגול את כל שגיאות הכתיב בעט אדום וכועס, ואז שולחת אותי לכתוב את המילה שלא כתבתי נכון,עשרות פעמים. והיו המון מילים כאלו.
זו הסיבה, כנראה, שהיא הייתה מכריחה אותי לעמוד מול כולם ולקרוא קטע מסויים, וכשהייתי עומד שם, מבויש, מסרב לקרוא, היא הייתה שולחת אותי לחדרו של המנהל בבושת פנים, שאני אלמד לי, לא להתבייש.
זו הסיבה, כנראה, שהיו מורידים לי במבחנים בעברית נקודות על שגיאות כתיב, כך שלמרות שידעתי את התשובות המהותיות, בכל זאת קיבלתי 50 במקום 80 או יותר.
וכשהייתי מגיע, במבחן במתימטיקה, למורה ומבקש ממנה לקרוא לי את השאלה כי אני לא מבין, היא הייתה אומרת ש"הגיע הזמן שאדע כבר", ושולחת אותי לנסות לקרוא לבד, זן הסיבה, כנראה, שעל בעיות מילוליות בחשבון, היו לי תמיד רק איקסים אדומים.
רק בגיל 12 אבחנו אותי כדיסלקט.
והתואר הזה, דיסלקט, אותו אות קלון לכאורה,
היה בשבילי אות מופת.
בפעם הראשונה בחיי הבנתי שאני לא מטומטם, או לא בסדר,
ושזה לא שאם יכעסו עליי מספיק, או יענישו אותי מספיק, אני אשתנה ואלמד איך לעשות את הדברים כמו שצריך.
איך להיות כמו כולם.
היום כבר כולם יודעים מה זו דיסלקציה.
היום כבר אף מורה לא תכעס על ילד כי יש לו שגיאות כתיב,
ולא תעניש אותו כי הוא לא יודע לקרוא,
ובטח שלא תשלח אותו למנהל, או תוריד לו על זה נקודות במבחן.
אבל האם באמת, כמערכת, באמת הפנמנו,
שאנשים שונים מגיעים עם צורות מחשבה שונה?
ושדיסלקציה זה לא רק באותיות ומילים,
אלא זו רק דוגמא אחת,
לכך שאנשים שונים מגיעים לעולם עם יכולות שונות? וכלים שונים?
האם באמת הפסקנו לכעוס, להעניש, לנסות לשנות ילדים, אנשים,
על דברים שהם לא באמת יכולים לשנות בעצמם?
האם באמת, בימינו, מורות ומורים מבינים שיש ילדים שיש להם דיסלקציה, למשל, ב"סדר וארגון?"
ולכן הם שוכחים לפעמים להביא מחברות, ספרים וקלמר,
או מגיעים חס וחלילה ביום רביעי עם מערכת של יום שלישי?
האם באמת מורות ומורים בימינו מבינים שלילדים שונים יש קצב שונה, זמן שונה, תפיסה שונה של הזמן?
וזו הסיבה שהם מאחרים לשיעור, חולמים בהפסקה, לא שמים לב לצלצול, או מתקשים להגיע בדיוק ב- 8 בבוקר לבית ספר, כי זמן ההתארגנות שלהם שונה ואורך יותר מלאחרים?
האם מורות ומורים מבינים היום, שיש ילדים שאוהבים וצריכים להשתתף בשיעורים, לדבר, להביע את עצמם,
ויש כאלו שלא רוצים להשמיע את עצמם כלל? או רק רוצים לשבת ולחלום?
האם המערכת מבינה שיש ילדים שלא יכולים להתרכז במשך 45 דקות ברציפות, ולא כי יש להם הפרעת קשב וריכוז, אלא כי המוח שלהם עובד בפולסים אחרים? והם צריכים להתנתק בכל כמה דקות למחשבות שלהם, לאכול משהו, לצאת לסיבוב של חמש דקות באוויר?
האם המערכת מבינה שיש ילדים שלא מסוגלים לעשות מבחנים, לרכז את כל החומר שהם למדו כל השנה לשעה אחת שבה הם צריכים לעשות שימוש בכל הידע ולהקיא לדף הלבן את כל מה שהם קלטו כל השנה, ועוד בזמן קצוב? ובנוכחות המורה והחברים?
האם אנחנו כמערכת, מבינים היום, שילדים שונים זקוקים לדברים שונים מבחינה חברתית? הרבה חברים, מעט חברים, לצאת לטיול השנתי, לא לצאת לטיול השנתי, להיות פתוחים ומשוחררים , להיות ביישנים ומופנמים?
האם אנחנו באמת מבינים היום, שלאנשים שונים יש צורת מחשבה שונה, קצב חיים שונה, סדר וארגון שונה, יכולת ריכוז שונה?
האם אנחנו באמת מצליחים לקבל אנשים וילדים כמו שהם?
או שאנחנו ממשיכים לשפוט אותם? לכעוס עליהם? להעניש אותם? לנסות לשנות אותם?
בדיוק כמו שעשו לדיסלקטים בשנת 1984?
כנות