כללי

כנות – מקשיב לדרך, סומך על הלב

אתמול בערב הוזמנתי אחד הקיבוצים בארץ, לתת הרצאה על תקשורת כנה בין הורים לילדים.
וזו הייתה הרצאה לא פשוטה: הכנתי מצגת, שעוד כשכתבתי אותה ידעתי שהיא מביאה את ההורות הרדיקאלית שלי לפנים.
אבל אחרי הרבה התלבטויות החלטתי ללכת עם האמת שלי, והחדר באמת תסס. המון התנגדויות, חוסר הסכמה, ואפילו היו כמה הורים שקמו והלכו באמצע.
ולאורך כל ההרצאה הרגשתי שני קולות מנוגדים בתוכי:
מצד אחד – אושר ושמחה על הזכות לייצר שיח על הורות, שבו, גם אם לא מסכימים איתי, אנחנו עדיין מדברים: על דיאלוג פנימי אוהב, על מה זה להיות מאושר, על זה שאין “בסדר” ו”לא בסדר”, ועל מה זה תקשורת מתוך צורך, מול תקשורת מתוך הפצע והכאב שלי. ורק השיח הזה – הוא זכות בשבילי, אני יודע שכל אחד לקח לעצמו משהו מההרצאה שלי, וכל דבר קטן הרי זה המון.
ומצד שני – הרגשתי במקביל ולאורך כל ההרצאה כאב מאוד גדול. היה רגע שממש היו לי דמעות בעיניים. הרגשתי כאילו אני במאבק, משהו בתוכי לא היה נינוח. ולא הבנתי מה זה.
ובדרך חזרה הביתה, אחרי שאספנו את הילדים שחיכו לנו אצל אבא של דריה, פתאום יכולתי לראות עד כמה הגישה שלי רדיקאלית, אפילו בשבילי. ראיתי עד כמה עוד יש בי דיאלוג פנימי מבקר. עד כמה אני עדיין מתקשר מתוך הפצעים שלי. בעוד כמה מקומות אני עדיין ב”בסדר” ו”לא בסדר”, ב”נכון” ו”לא נכון”. וכשראיתי את זה, נזכרתי שוב איזו דרך זו, להצליח לקבל את עצמינו. לקבל את הילדים שלנו. כמה המילים האלו: “לאהוב את עצמך”, “לקבל את עצמך”, “להיות מאושר”, הן מילים שיש מאחוריהן מסע לעבור.
וההבחנה הזו, הסבירה לי את שני הקולות שהיו בתוכי תוך כדי ההרצאה:
זה שרואה את הדרך שהוא עשה בהורות שלו, שרואה עד כמה הוא למד את המסקנות מההורות שהייתה לו, וזה שרואה עוד כמה דרך יש לו לעשות, עד כמה הוא רחוק מאיפה שהוא רוצה להיות, וכמה כאב ומאבק יש לו במקום הזה, שלא מצליח להיות ההורה שהוא רוצה להיות.
ואיזה פער יש בין מי שמלמד בהרצאה, ועונה להתנגדויות של הקהל, לבין היום יום שלי.
ובא לי לשלוח חמלה, לעצמי, לכולנו, על הדרך הזו, ומזור לכאב, והודיה על זה שאנחנו נבחרנו לצעוד במסלול הזה.
כנות – מקשיב לדרך, סומך על הלב.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *