כנות, להיות ברגע

ובשביל להציל אותם, הייתי חייב קודם כל להבין, מה לא בסדר בסיטואציה שהתרחשה:
למשל, לקבוע שהצד השני היה ממש לא בסדר (הבוס, החברה, בת הזוג, המקרר),
לקבוע שהם עצמם היו ממש לא בסדר (וכחנים, חשדנים, טובים מדיי, רעים מדיי, אימפולסיביים מדיי),
או פשוט שהעולם עצמו לא בסדר (לא הוגן, אין צדק, החיים חרא).
ואחרי שמצאנו מי לא בסדר, מי אשם במצב, מי אשם בכאב הזה,
התחלנו לחשוב על דרך לשנות את המצב:
בשביל זה הייתי עוזר להם להסיק מסקנות, מציע להם כל מיני עיצות,
וכמובן, עוזר להם להחליט החלטות לשינוי המצב:
ממחר אני לא אוכלת סוכר, אני אגיד לבוס שלי שככה לא מדברים אליי, אני אבקש סליחה מהחברה, אני אפסיק לשלוח לאקסית מסרונים מטרידים.
הכל בשביל לפתור את הבעיה, לתת פתרון לכאב, להפסיק את הסבל הנוכחי.

והאמת היא, שהסיבה שבגללה לבשתי את מדי הסופרמן שלי,
הייתה כי לי עצמי כאב.
כי כל פעם שמישהו שיתף אותי בכאב שלו,
זה העלה בי את הסיפור שלי, הכאב שלי, הזיכרון שלי, הרגש שלי,
וכמובן שמאד כאב לי, שכואב למישהו שאני אוהב,
ולכן,
הייתה לי רק מטרה אחת מול העיניים:
שיפסיק לכאוב.
שלי יפסיק לכאוב, שלחבר שלי יפסיק לכאוב, שלאשה שלי יפסיק לכאוב.

אז במקום להיות איתו או איתה, בכאב שלהם,
במקום להיות איתי, בכאב שלי,
במקום לתת להם להרגיש שזה בסדר שכואב להם,
שזה בסדר שכואב שחברה שלך עזבה אותך,
שזה בסדר שכואב שהיה יום קשה בעבודה,
שזה בסדר שכואב כשרבתי עם החברה שלי או אכלתי יותר מדיי ועכשיו עליתי קילו,
במקום כל אלו, ניסיתי למצוא להם פתרונות,
כשבעצם הפתרון האמיתי,
היה שם כל הזמן.

והפתרון האמיתי, הוא להרגיש את מה שעולה,
לתת לו מקום,
לראות כמה הוא חכם שהוא מגיע,
מה התפקיד שלו,
מה הוא מרפא אצלי, עכשיו, ברגע זה.

אז אתמול כשחבר טוב התקשר אליי, ושיתף אותי ברגש שלו,
בהתחלה ישר באוטומט ניסיתי לסדר לו את זה, למצוא לו פתרון,
אבל תוך כמה שניות,
ראיתי איך אני ממש מתחמק מלהרגיש את הכאב שלי, את הכאב שלו,
אז במקום לתת לו פתרונות,
פשוט הייתי איתו רגע, ביחד.

כנות – כי לא באמת צריך לפתור שום דבר. רק לתת לו להיות.
http://www.kanot.web-owl.co.il