כזוג עצמאיים, השבוע שלי ושל דריה מחולק לפי ימים.
ימים שאני נשאר עד מאוחר בעבודה, והיא לוקחת את הילדים,
וימים שאני לוקח את הילדים, והיא עובדת עד מאוחר.
והיום היה יום כזה שאני נשאר עד מאוחר.
והיום הזה היה מתוכנן לי בקפידה:
הוא היה אמור להתחיל בפגישה עסקית לגבי כנות,
להמשיך לפגישות יעוץ עם לקוחות במשרד, עד שתיים
ומהצהריים, סגרתי לי כמה שעות של עבודה על פרוייקט ארוך טווח, שאני עובד עליו.
אבל הפגישה העסקית של הבוקר, שלחה אותי ליום עם הרבה מחשבות,
חלקן על זה שאני צריך למצוא משרד חדש, גדול יותר משמעותית (וזה שלעצמו, עם כל מה שכרוך בכך, הפגיש אותי עם כל מיני פחדים),
וגם עלתה שם הסדנא ביום שישי, עם הרצון שלי שהיא תהיה מושלמת, מה שגם כן הפגיש אותי עם כל מיני מקומות בתוכי,
וכל זה ביחד גרם לזה שכשסיימתי את כל הפגישות שלי להיום,
בשעה שתיים,
והגיע הזמן שסגרתי לי לשבת על הפרוייקט הארוך טווח שלי,
פתאום הרגשתי שאני לא מסוגל לשבת במשרד אפילו עוד דקה.
——————————-
שלא בא לי לשמוע על שום דבר שקשור לכנות,
או לעלמא מדיה,
שלא בא לי לעשות יותר כלום,
לא היום ולא עד סוף ימי חיי, בעצם.
חוץ מאולי לשבת על שפת הים.
אז בהתחלה קמתי לעשות לי קפה,
הרי אני לא אבזבז את היום הארוך שלי, ואחזור עכשיו הביתה,
אני בטח לא ארשה לעצמי לנסוע לים, או ללכת לטייל בטבע,
הרי זה היום עבודה שלי,
אלו השעות שלי,
שעות שאם אני לא אשתמש בהן בחכמה, פשוט יתבזבזו לי.
וגם הזכרתי לעצמי,
שמחר אני בתל אביב בפגישות כל היום,
רביעי זה יום שדריה בחוץ ואני לוקח ומחזיר ילדים,
חמישי שוב פגישות,
וזהו, כך ייגמר לי השבוע,
מה שאומר שיש לי רק את עכשיו לעבוד וזהו.
אז "קדימה חביבי תתאפס על עצמך ותתחיל להתרכז", נזפתי בעצמי,
אבל כלום,
זה לא הצליח,
לא הקפה עזר ולא שום דבר אחר שניסיתי.
לא הייתי שם.
אף אחד לא בבית.
רק קוצים בישבן היו לי, והרבה.
—————————–
אז בערך בשעה שלוש וחצי פשוט סגרתי את המחשב,
ירדתי למטה,
נכנסתי לאוטו,
ופשוט נסעתי הביתה.
ואיך שאני נכנס לבית אני פוגש את דריה,
שהגיעה ביחד איתי, אחרי שאספה את איימי מהגן.
בהלם היא שואלת אותי:
"מה אתה עושה פה? איזה יום היום?"
ואז מוסיפה בחיוך:
"התבלבלת! אני מוציאה היום"
אבל אני מרוב בושה,
שבזבזתי את שעות העבודה שלי, ולא נשארתי במשרד,
לא יכולתי לראות שהיא רוצה בטובה שלי,
מסמנת לי שאני יכול לעשות יו טרן למשרד,
ורק הצלחתי לזעוף לעברה:
"מה? לא טוב לך שאני חוזר הביתה מוקדם?"
והיא מצידה עונה לי:
"טוב! טוב מאוד!"
ואני קולט שהיא לא באמת מבינה מה אני רוצה מהחיים שלה,
אבל גם אחרי זה,
כשהורדתי את התיק והמעיל, ונכנסתי הביתה רשמית,
זה לא הביא איתו שקט.
הכל, אבל הכל עצבן אותי.
איזה אוכל יש או אין במקרר?
למה אורי על המחשב ולא עושה משהו "משמעותי" עם עצמו?
למה עלמה לא מכינה את השיעורים?? "כי אין לי, אבא",
למה כל הצעצועים בסלון?? "כי החלטנו שהם פה, ממי".
וכך הלאה אני נוהם וזועף,
ובזמן שכל העצבים והכאבים האלו ממלאים את גופי,
ואני ככה מסתובב ומספר לעצמי על כל מה שמכעיס אותי,
מתלונן בתוכי על כולם,
פתאום,
בין כל העננים,
הצלחתי לראות אותו.
——————————-
לא מייד, אבל אחרי קצת זמן,
ראיתי אותו, את המקור,
את מקור הכעס האמיתי שיש בי,
הכעס על עצמי,
הכעס על זה שאני לא מרשה לעצמי לעצור.
אפילו לא לרגע אחד.
לעצור ולנשום.
לנשום ולתת מקום לזה שרוצה להקשיב לעצמו,
ולא רק להחלטות של היומן שלו.
וכשראיתי אותו,
את הכעס האמיתי,
הוא הזכיר לי,
שמותר לי להיות בבית שלי עם המשפחה שלי,
גם אם יש לי עוד הרבה עבודה לעשות.
שמותר לי להקשיב לעצמי.
ותוך שנייה, כל מה שעצבן אותי קודם,
הפך להיות מקסים בעיניי:
אורי סיים לראות את הפרק במחשב, וביקש לשחק איתי בגולות.
עלמה הראתה לי מלא תמונות שהיא צילמה בנייד שלה, והן היו מדהימות בעיניי.
איימי סיפרה לי סיפור.
ודריה, כמובן, הצחיקה אותי.
ופתאום ראיתי,
שבעצם כולנו פה ביחד,
באמצע השבוע,
כשיש עוד אור מלא בחוץ, בחורף
ואיך יכול להיות בכלל שיהיו לי ייסורי מצפון על הדבר הנפלא הזה?
ופתאום ראיתי איך אני מתמלא שוב באנרגיה,
מתמלא באנרגיה שיותר חשובה לי מכל דבר אחר בעולם,
אנרגיה של אהבה.
אהבה לרגע הזה. לעכשיו.
—————————-
ואולי בכלל ההפרדה הזו בין בית למשפחה,
בין הנאה לעבודה,
היא הפרדה מאוד גסה.
כי תכל'ס, הכל שם מחובר ביחד,
הכל אחד.
והנה עכשיו יש לי אנרגיה לשבת על הפרוייקט הזה,
עד השעות הקטנות של הלילה.
ואולי בסוף אני אבחר סתם לראות סדרה עם דריה.
וגם זה בסדר.
כי מותר לי.
כנות כי מותר לי