בשבוע שעבר התארחו אצלנו זוג חברים עם הילדים שלהם, ואיך שהתיישבנו לאכול, הבת הגדולה שלהם, בת ה- 14, עברה לשבת לבד על הספה בסלון.
ניסיתי להזמין אותה לשבת איתנו, לפתות אותה עם מאכלים שדריה ואני הכנו, אבל היא לא הסכימה לבוא, אמרה שהיא לא רעבה, ונשארה לשבת לבד ולגלוש בטלפון שלה.
כשהסתיימה הארוחה והילדים יצאו החוצה, אני והאשה, האמא, השתלטנו יחד על הכלים, ומייד כשנשארנו לבד היא אמרה לי:
“היא אף פעם לא מוכנה לאכול איתנו כשיש עוד אנשים חוץ מהמשפחה, אפילו לא עם דודים או חברים ממש קרובים, אני כבר מכירה את זה ולא נבהלת”.
“מעניין”, אמרתי, “את יודעת למה היא לא רוצה לאכול אתכם?”,
ואיך ששאלתי את השאלה הזו היא התחילה לבכות: “ברור שאני יודעת, כשהיא הייתה קטנה, הייתי כל הזמן מעירה לה בזמן האוכל, שתאכל בפה סגור, שהיא עושה המון רעש כשהיא לועסת, על הכמויות שהיא אוכלת, על הנשימות שלה בזמן האוכל, ועוד ועוד, הייתי אמא צעירה, מושפעת מאוד מהחינוך שאני קיבלתי מההורים שלי… היום אני מבינה שאמא שלי שנאה לראות אותי אוכלת ומחוסר מודעות העברתי את זה הלאה, לבת שלי. רק עכשיו אחרי שעשיתי טיפול, הבנתי את זה, ובאמת עם שני הקטנים שלי כבר לא נהגתי כך…וגם איתה, כבר שנים שאני לא מעירה לה יותר, אבל אני יודעת שבגלל זה היא לא אוכלת עם אנשים. אני הרסתי לבת שלי את החיים”, סיימה כשהיא ממשיכה למרר בבכי.
“ושיתפת אותה בזה?” שאלתי,
“במה?” היא ענתה, “בזה שאני זו שדפקתי לה את החיים?”
“בזה שכילדה הערת לה הרבה, וזה בגלל שכך חונכת, ושעשית טיפול, ושהיום את מבינה שזו הייתה טעות אז, ושאת חושבת שבגלל זה היא נמנעת לאכול מול אנשים”, אמרתי.
וההצעה הזו שלי הקפיצה אותה: “אני אגיד לך את האמת רועי? אתה נהיית קצת לא נורמלי. אתה כבר קצת מגזים עם כל הכנות הזו. אתה אשכרה מציע לי לשתף אותה בזה?? לא מספיק מה שעשיתי לה? עכשיו אני צריכה להפיל עליה את כל הבעיות שלי? והתפנית הנפשית שעשיתי? היא בכל זאת עדיין הבת שלי ואני אמא שלה!”.
“האמת שממש כדאי”, עניתי, “מה עדיף? שהיא תמשיך להתבייש לאכול לפני אנשים? לא היית מעדיפה שאמא שלך ז״ל הייתה אומרת לך שהיה לה עניין עם אוכל? שלא קשור אליך? ושאת תמיד היית מדהימה ונעימה ואיתך אין בעיה?”.
היא הקשיבה וחשבה בשקט, ואחרי שסיימנו עם המדיח חזרנו לשבת עם דריה ובן זוגה בסלון.
ביתר הערב היא לא דיברה, ואחרי בערך חצי שעה, אמרה שהיא עייפה והם הלכו.

ואחרי שהיא הלכה הרגשתי שאולי הגזמתי.
אישית אני מאמין שכדאי ורצוי להיות כנים עם הילדים שלנו, ואני מאמין ונוהג כך גם עם ילדיי, מסביר להם את הכנות העמוקה שלי, את הדרך שבה אני פועל או פעלתי בעבר. ולא בגלל שאני רוצה מהם חמלה או אישור, אלא כי אני רוצה שהם לא יפרשו לא נכון את הסיטואציה. אני לא רוצה שהם יחשבו שלהם יש בעיה, שהם לא בסדר, שהם פגומים או לא טובים מספיק. אני רוצה שהם יבינו שזה שלי, מה שעולה לי, שאלו עניינים שלי שלא קשורים אליהם.
ולמרות זאת, הזכרתי לעצמי, היא לא הגיעה אליי לפגישת יעוץ, היא בסה”כ חברה, והרגשתי שאולי זה לא היה מתפקידי להגיב כך.

ואחרי שלושה ימים היא התקשרה. הייתי בטוח שהיא הולכת להגיד לי שהיא ממש נפגעה, אבל קרה בדיוק ההיפך: מסתבר שעוד באותו ערב היא והבת שלה דיברו לתוך הלילה, היא הסבירה לה מאיפה היא באה, ואיך זה היה מול אמא שלה, ועל הטיפול שהיא עברה בשנים האחרונות סביב הנושא, ושזו הייתה ראייה לא נכונה שלה, ושהבת שלה אוכלת מקסים, ושנעים להסתכל עליה אוכלת, ושהיא בסדר גמור איך שהיא. והן ישבו דיברו בכו צחקו ובעיקר התקרבו. ולמחרת היו אצלם חברים ומשפחה לארוחת החג, וזו הפעם הראשונה מזה שנתיים שהיא ישבה לאכול איתם, צחקה ונהנתה, ורק מדי פעם שלחה מבטים לאמא שלה, לקבל אישור. “וזה בסדר גמור, זה ייקח זמן”, אמרה לי האמא, “אבל שתינו רואות איך אנחנו יוצאות ביחד מעבדות לחירות”.
ולפני שסיימנו את השיחה, היא אמרה, שלפעמים היא קוראת שהלקוח ביקש שאני אפרסם את הסיפור, וצוחקת בלב, אבל עכשיו היא מבינה אותם: “בבקשה, תכתוב על זה” אמרה לי, “בא לי שעוד אנשים יבינו את מה שאני הבנתי באותו ערב”.
אז הנה, כתבתי.

אחד הדברים שיוצר הכי הרבה כאבים ודפוסים אצל הילדים שלנו, זו הפרשנות שלהם לסיטואציות שקורות בבית:
אני יכול לחזור עצבני מיום עבודה, ולכעוס על זה שיש בלאגן בסלון. אני יודע שזה לא קשור לילדים ולבלאגן, אבל אם לא מדברים על זה אחרי זה, אם לא כנים שם, אז אחרי זה הילדים שלנו, בתוך הראש שלהם, ייצרו לעצמם את הסיפור שלהם, למשל, שבלאגן זה דבר רע, או שלשחק זה דבר רע, או שהם מרגיזים בעצם הנוכחות שלהם, או כל דבר אחר שהתודעה שלהם לומדת מהמפגש בינינו. כנות ושיתוף בגובה העיניים, בינינו לבין הילדים שלנו, יכול להביא הרבה ריפוי למערכות היחסים האלו.
כנות – בין הורים לילדים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *