הייתי ילד מאוד רגיש ועדין, לתפיסתם של אחרים.
אולי אפילו רגיש ועדין מדי.
—————
וביום שישי האחרון התארח אצלי חבר מהילדות,
כזה שמלווה אותי כבר שנים,
ובדרך כלל אנחנו לא מדברים על העבר שלנו,
יש לנו מספיק עניניים בהווה,
אבל משהו בשיחה הזכיר לו סיפור מהילדות שלנו:
ואז הוא סיפר לי שבאחד מימי השישי, כשעוד היינו בגיל היסודי,
הוא בא אליי עם אחיו, ויצאנו שלושתנו לטיול בשכונת רמות בירושלים, שם גדלתי.
ובדרך חזרה הביתה, עצרה אותנו חבורה של נערים,
גדולים יותר, בטח בגיל התיכון או החטיבה,
וחסמה לנו את הדרך.
וחבר שלי סיפר לי שאחרי שאני ביקשתי מהם,
בנימוס ובעדינות, להמשיך בדרכנו,
התקרב אליי אחד מהם,
אחד הבחורים הגדולים שבחבורה,
הביט לי בפרצוף, ואמר לי: ״מה, אתה קוקסינל?״
״לא״, עניתי לו, הפעם בנחישות,
כך סיפר לי החבר שלי,
למרות שלא היה לי בדיוק ברור, מה זה אומר, ״קוקסינל״.
אבל הוא לא ויתר, ״אתה קוקסינל!״ הוא צעק עליי,
שוב לא עניתי, כי שוב לא בדיוק הבנתי במה מאשימים אותי,
ואז קבע הבחור המגודל: ״אז אתה קוקסינל״,
והתחיל להשליך עלינו לבנים שהיו שם על הארץ.
לבנים גדולות, ממש ליד כפות הרגליים שלנו.
והחבר שלי מספר, שלא הזזתי עפעף,
שישרתי אליו מבט,
ואמרתי לו בביטחון:
״כן אני קוקסינל״.
רק בשביל שהוא יעזוב אותנו.
ואכן זה עבד, הוא זז מופתע,
ונתן לנו להמשיך בדרכנו.
———–
״איך אתה לא זוכר את הסיפור הזה??״ הוא שאל אותי, מופתע, כשסיים לספר,
והמשיך: ״כל כך פחדנו ממנו, אני ואחי, שלא הפסקנו לדבר על זה כמה ימים אחר כך!״.
אבל לא.
אפילו סצינה אחת לא זכורה לי מהערב הזה.
———-
ואחרי שהחבר הלך,
נשארתי לשבת בגינה,
ולהביט לשמיים.
מעניין כמה אירועים מכוננים נוספים כאלו,
קרו לי בילדות.
אירועים, שיצרו אצלי בלב כל כך הרבה כאב,
עד כדי כך שבחרתי להדחיק אותם, להסתיר אותם.
ויותר מעניין,
כמה השפעה יש לכל הסיפורים האלו, שבחרתי להדחיק,
על כל צעד שאני עושה היום.
בזוגיות שלי עם דריה,
בהורות שלי עם עלמה אורי ואיימי,
מול חברים,
בניהול העסק שלי,
מול הלקוחות.
כמה דברים מפעילים אותי רגשית בכל רגע ורגע,
דברים שקרו לי,
סיפורים שאני כלל לא זוכר.
דברים שאני כלל לא יודע על עצמי.
————–
וההבנה הזו, מחזקת אותי בדרך שלי.
בדרך של השיווק הכן.
בדרך שאומרת שאנחנו לא צריכים להשתנות,
בשביל להצליח בעסק שלנו.
כי זה באמת קשה, אולי אפילו בלתי אפשרי,
לחזור לכל הסיפורים האלו, אחורה,
לכל הזיכרונות האלו,
ולשנות בדיעבד את מה כל שקרה לנו.
את כל מה שהשפיע עלינו כך.
כי בעצם,
מי שאנחנו היום,
בנוי מאלפי סיפורים כאלו,
פיסות פיסות של סיפורים ומקרים ורגשות שעלו לנו בעבר,
שאת חלקם אנחנו כלל לא זוכרים.
ואולי הכי פשוט, במקום לנסות ולהשתנות,
זה פשוט לקבל,
להסכים להיות מה שאנחנו.
להיות בכנות.
כן גם בעסק, וגם אם אנחנו רגישים ועדינים.
כנות, כי אנחנו זה מה שקורה עכשיו.