טראומת אושר

טראומת אושר בזוגיות – מותר לנו להיות מאוהבים

הזוגיות שלי ושל דריה, בטח כמו אצל עוד הרבה זוגות אחרים, חווה ימים טובים יותר וכאלו שפחות.
ויום שני בשבוע שעבר, היה מהימים הטובים שלנו: כל היום שלחנו אחד לשני הודעות מאוהבות, כשנפגשנו בערב לא יכולנו למוש אחד מהשניה, ואחרי שהילדים הלכו לישון יצאנו לטיול בשדות. השמיים היה שזורים בכוכבים, הירח היה תלוי ומאיר כמו בספרי ילדים, הרוח הקרירה של הסתיו גרמה לנו לצעוד צמודים וחבוקים על האדמה.
ואפילו כשחזרנו הביתה, אז שלא כמו תמיד אחרי טיול ארוך שכזה, אף אחד לא רץ הפעם לטלפון שלו לראות מה הוא הפסיד בזמן הטיול, להיפך: נשארנו צמודים, קרובים, אינטימיים.
אבל רגע לפני שנכנסתי למיטה, קיבלתי הודעה קולית מחבר, ואיך שהתחלתי לשמוע אותה דריה שאלה: “מי זה?”.
ובהתחלה לא עניתי. רציתי לשמוע את ההודעה. אבל אז היא שאלה שוב, אז סימנתי לה עם היד ואמרתי “רגע”.
“מעניין שרגע אתה יכול להגיד, אבל את השם לא”, היא אמרה.
“דריה”, אמרתי בקול רך ונעים אחרי שסיימתי לשמוע את ההודעה,
“אל תגיד לי דריה עכשיו בקול הרך והנעים הזה”, היא ענתה, “זה היה תוקפני ומגעיל, ה’רגע’ שלך”.
“הרגע שלי?”, שאלתי,
“כן, הרגע שלך. נתת לי להרגיש אלימה, נתת לי להרגיש שאני לבד, שאנחנו לא ביחד, שיש בינינו סודות”,
היא הטיחה בי את המילים, נכנסה למיטה, סגרה את האור ונתנה לי את הגב.
“אבל”, אמרתי, “בלי אבל, טוב?”, היא המשיכה, “ממש לא בא לי לשמוע את התירוצים שלך, אתה מנסה לחנך אותי, ללמד אותי להיות מאופקת, לחכות בסבלנות”.
“אבל דריה”, המשכתי, פה כבר היא הסתובבה אליי והעיניים שלה מלאות דמעות: “התנהגת ממש לא בסדר”, היא אמרה, “ואתה יודע את זה”.
וברגע שהיא אמרה את המילים האלו, ‘התנהגת ממש לא בסדר’, נפל לי גם האסימון.
אני עכשיו סטטיסט בסיפור שלה. זה לא באמת משנה מה אמרתי. לאהובה שלי יש צורך עכשיו להרגיש שיש פה מישהו שמבקר אותה. שרוצה ללמד אותה לקח. מישהו שחושב שהיא צריכה ללמוד להתאפק.
למה?
כי הגוף שלנו מלא בטראומות מהעבר שלנו,
כי הגוף שלנו רגיל שאהבה הרבה פעמים מגיעה עם ביקורת, עם מריבות,
כי הרבה שנים במערכות היחסים שלנו עם ההורים שלנו, עם בני זוג קודמים, אפילו עם אותם בני זוג, היו גם וגם, גם אהבה וגם ביקורת, כעס ומריבות.
ועכשיו, כשהיה לנו ערב כזה מושלם, כזה טוב, עם כל כך הרבה אהבה, זה מפחיד. מפחיד שזה לא אמיתי. מפחיד עד כדי כך שממש צריך ליצור משהו כזה. ליצור סיפור. ליצור גם וגם.
וכל זה חלק מהטראומת אושר שלנו.
היה לנו טוב מדי ומשהו היה צריך לאזן את זה עבורנו.
אז ברגע שהבנתי את זה חיבקתי אותה חזק, ולמרות שבהתחלה היא נעה באי נוחות לחשתי לה באוזן: “מותר לנו שיהיה לנו טוב. מותר לנו רק לאהוב. אני יודע שאולי זה היה קצת יותר מידי אהבה לערב אחד, אבל אני לא מלמד אותך לקח, אני לא רוצה שתלמדי להתאפק, אני לא חושב שאת אלימה, רק רציתי לשמוע את ההודעה הזו עד הסוף, אני אוהב אותך”.
זה לקח רגע אבל אז היא הסתובבה אליי בעיניים דומעות: “תודה שאתה מזכיר לי שמותר לי להיות נאהבת”, ונישקה אותי עם השפתיים שלה, שהיו מלוחות מדמעות.
בשבועות האחרונים אני ודריה מצאנו טריק כזה שועבד לנו, כל פעם שמישהו מרגיש שעולה לו טראומת אושר באהבה שלנו, הוא מתחיל לשיר את השיר של עומר אדם: “ניסע רחוק מכולם”, והשני מצטרף אליו.
אז ככה, פנים מול פנים, שוכבים במיטה, מרגישים כמו שני ניצולים שניצלו בדקה האחרונה מריב משתק, התחלנו לשיר בדואט:
“ניסע, רחוק מכולם, אומרים שהשקיעות הכי יפות בסוף העולם, נו בואי, אני אביא גיטרה, תראו איך שהיא שרה, נה נה נה נה נה, נה, נה נה נה נה נה”.
כנות – מותר לנו להיות מאוהבים.

Related Posts

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *