מדריכים

המדריך להתמודדות עם פגיעה שהילד שלך חווה

אני יודע שהילדים שלי נפגעים מחוץ לבית.
הם נופלים, נפגעים רגשית, ופיזית. חיים את החיים.
אחת הפגיעות שהכי קשה לי לראות, זו דחיה.
לחשוב שיש שם מישהו, שלא רוצה להיות, לשחק, או להזמין את הילד שלי לאנשהו.
השבוע הייתי עד לסיטואציה כזו עם האחד הילדים שלי,
ואיך שראיתי את זה קורה, עברתי לאסטרטגיית 3 השלבים שלי:

שלב ראשון, תרגום המציאות בצורה מבוקרת:
זה הגיוני ושכיח,
לא תמיד חייבים להיות איתנו,
זה שמישהו לא רוצה להיות איתנו זה לא כי הוא לא אוהב אותנו,
לצד השני יש גם את הסיפור שלו, זה לא אישי.

שלב שני, פרגון וחיזוק הביטחון:
אתה הכי מדהים בעולם,
את חכמה,
אתה יפה,
את נבונה,
אתם פשוט מתנה לכל אחד.

החלק השלישי: אתה לא צריך אף אחד, יש לך את עצמך:
יש מלא דברים אחרים לעשות חוץ מהדבר הזה,
מחשב,
כדורגל,
טיול ברגל,
להיות קצת לבד – זה תמיד טוב

רק שהפעם, כשעברתי את כל שלושת השלבים, וראיתי את הילד שלי מסתכל לי עמוק בעיניים ושותה בצמא את כל מה שאני אומר, פתאום קלטתי מה אני עושה.
אני עושה הכל בשביל לא לתת לו להרגיש את מה שהוא מרגיש עכשיו.
אני עושה הכל בשביל לא לתת לו לחוות.
אני בעצם מלמד אותו, ממש ברגע הזה, להדחיק את הרגשות שלו, וללמד את המוח שלו לספר מלא מלא מלא סיפורים, במקום להיות.
אז ברגע אחד שתקתי, ממש באמצע המשפט.
ואמרתי רק שזה בסדר להרגיש פגוע. והמשכתי לשתוק.
וכשאני שותק, אני גם שומע, ומרגיש.
ופתאום בלי הודעה מוקדמת, התחיל לעלות מהבטן כאב כזה, כמו אש מבפנים, והכאב הזה לא היה הכאב שלו, זה היה הכאב שלי.
לא את הכאב שלו אני מלמד להדחיק אלא את הכאב שלי, זה אני שחווה עכשיו דחייה, זה אני שצריך את כל הסיפורים האלו.
אז שתקנו ביחד.
ופתאום כאב מילא את גופי, ולא להאמין, זה היה נעים, זה היה נעים לכאוב ביחד אתו וגם לבד, לכאוב את הדחייה. וכאבנו את זה רגע ביחד.
כל אחד את כאבו.
עד שפתאום הוא אמר לי “אבא, בוא לשחק בחוץ בכדור”..

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *