במשך שנים הסתובבתי עם גוש כזה של כאב.
כלוא בין בית החזה שלי לבטן שלי.
כאב כזה, שלא משנה כמה שמח הייתי,
הוא תמיד היה שם.
לרגעים ממש צורח בי,
ולרגעים רק משמש כמנגינת רקע לכל מה שקורה.
אבל בכל מקרה זה לא הפריע לי לתפקד כ"רגיל".
–
שירתתי בצבא,
ואיך שסיימתי הלכתי ללמוד באוניברסיטה,
ובשנה האחרונה ללימודים,
כבר ניהלתי מחלקה במקום שעבדתי בו, כסטודנט.
אחר כך התחתנתי,
ילדתי שלושה ילדים,
עשיתי הכל בדיוק כמו שצריך,
בדיוק כמו שכתוב בספר שמבטיח את החיים הטובים,
והאמת היא,
שחוץ מהכאב,
הכל היה פשוט מושלם.
—
רק שלאט לאט,
התקופות שבהן הכאב שלי צרח בתוכי,
הפכו יותר תכופות,
מהתקופות שהוא שימש אצלי כמנגינת רקע.
וכשהכאב צרח בתוכי,
אני ידעתי רק לצרוח איתו.
זה ככה היה אצלי, ממש מאז שהייתי ילד.
אנשים סביבי כאבו אחרת,
הם ידעו לשלוט בכאב, לא להראות אותו כלפי חוץ,
אבל אני לא.
—
ואחרי שהגל של הכאב היה עובר.
היו מגיעים איתו רגשות האשם.
רגשות שאמרו לי שאני שונה,
שאמרו לי שלאנשים סביבי אין כאב,
או שהם יודעים לשלוט עליו,
ואני – שונה.
—
כמובן שפה ושם הייתי פוגש דמויות בחיי,
שהכאב שלהן היה בחוץ,
אבל תמיד הן היו דמויות אלימות,
אנשים שצעקו על אנשים אחרים, או פגעו בהם.
מה שרק חיזק לי את התחושה,
שאם אני אמשיך לכאוב את הכאב שלי,
אני אהיה בסוף כזה,
אלים כזה שפוגע באחרים.
ולכן תמיד נשבעתי לעצמי שבפעם הבא שיכאב לי, אני אתגבר.
אני לא אסכים לו לכאוב אותי.
—
אבל כל פעם שזה היה קורה, הייתי בדיוק כמו פעם, כואב אותו שוב.
לא הצלחתי להתגבר.
והחיים, הם גילגלו אותי בדרך כזו,
שפתאום התחלתי לפגוש אנשים שדיברו בשפה אחרת.
שפה שלימדה אותי שאיך שאני זה בסדר גמור.
והבקורת העצמית שלי, על איך להרגיש את הכאב,
הלכה ונעלמה לאט לאט,
ופתאום, אחרי שהייתי כואב את הכאב,
אז במקום להלקות את עצמי אחרי זה,
התחלתי לקבל את עצמי.
פתאום יכולתי לראות שהדפוס שלי,
זה שכואב, כשכואב לו,
זה שחייב לפרוק את כל מה שקורה לו,
ולדבר את זה, ולשתף את זה,
אם הוא בא בלי שאני מבקר אותו,
ואם אני מצליח לראות בו ריפוי,
אז זה לאט לאט מרפא לי את הכאב,
ממעט את הפעמים שהכאב צורח,
וגם מחליש את המנגינת רקע שהייתה קיימת אצלי כל הזמן.
לרגעים אפילו – משתיק אותה לחלוטין.
—
פתאום הבנתי שהדפוס הזה שיש בי,
זה שרוצה להיות ביחד עם מה שהוא מרגיש,
הוא בעצם הריפוי שלי.
ושהביקורת שיש לי עליו, היא זאת שחוסמת אותי מהריפוי הטבעי שלי.
ותראו איזה יופי,
לא רק שהשלמתי עם זה בתוכי,
עם הזמן מצאתי שאני מלמד אנשים אחרים לעשות את זה.
פיתחתי כלים שעוזרים לעסקים להיות בכנות,
להסכים להרגיש את כל הרגשות שעולים להם,
להיות איתם,
ואפילו להצליח לשדר את זה החוצה לקהל היעד שלהם.
ואיזה פלא העסקים האלו, אני מגלה, צומחים מהר יותר,
מגשימים דברים שהם רצו להגשים,
חווים ריפוי מההליך הזה.
—
הרבה פעמים הדפוסים שלנו,
אלה שאנחנו כל כך שונאים בעצמנו,
אלו שאנחנו רוצים שהם ייעלמו כבר,
הם התרופה הכי גדולה שלנו.
רק ברגע שנוכל לקבל אותם,
לאהוב אותם,
לחבק אותם,
רק אז באמת נבין את הריפוי שלהם.
ואולי אפילו, נוכל ללמד אנשים אחרים להשתמש בהם,
ולהצליח להביא ריפוי, לא רק לנו, אלא גם הלאה.