המצב במדינה האהובה שלנו מטריד אותי.
זה מציף בי המון רגשות.
אני מסתובב עם תחושה שמאיימים לי על הבית,
שמאיימים לי על הקיום, וזה מפעיל אותי.
אבל במקביל החיים ממשיכים רגיל:
בבוקר קמים לעבודה, נפגשים עם לקוחות, אחרי זה חוזרים הביתה,
ארוחות ערב, מקלחות, שוב עבודה מול המחשב,
או צפייה משותפת עם דריה באיזה סדרה מצחיקה,
שגרה מבורכת בתוך טירוף של המציאות.

וככה כבר כמה ימים שאני מרגיש שאני צריך זמן פנוי,
כזה שאני רק עם עצמי ולא מדבר עם איש.
לא מקשיב, לא מכיל, לא נותן עצות, לא צופה בסדרות.
רק אני והמיינד שלי.
ואתמול בערב, דריה הייתה בלימודים,
אז ככה תכננתי לי שאחרי ההשכבות, אני אצא לי לפגישה עם עצמי בטבע.
ואכן בשמונה בערב כולם כבר היו אחרי ארוחת ערב, מקלחות, מסורקים, ומוכנים לשינה,
איימי נרדמה,
עלמה סידרה לה תיק ובגדים למחר, ונרדמה,
ואורי נשאר עוד קצת לשחק בחדר שלו.

אבל אני מבחינתי, את היום שלי סיימתי, נגמרו המשימות שלי,
ולכן ירדתי לקומה התחתונה, הכנתי לי כוס תה עם עלים והתיישבתי לי בחוץ,
מכין את עצמי לבהייה, במה שתמיד מרגיע אותי: הטבע הפרטי שלי.
הגינה שלי, פיסה של 100 מטר אדמה, בשילוב שמיים זרועי כוכבים, פרחים, כמה עצי פרי, עץ קפה, חתולים וכלבה אחת ששוכבת למרגלותיי.
זהו, זה השטח שלי ורק שלי עכשיו,
כל השכנים בבתים שלהם, ושקט, אני על אדמתי.
ומתוך דממה והקשבה, הרגשות שלי אט אט עולים,
ואני מתבונן בפחד שלי, באלימות שיש בי, ברצון שלי לשמור על המדינה שלי, על עצמי, על הבית שלי,
ועם זאת גם ברצון שלי לאהוב, לראות את האחר, להרגיש, להתקרב,
וככה בזמן שאני בדיאלוג פנימי בתוכי,
מגיע פתאום פולש קטן לשטח שלי.

בני יחידי.
פותח את הדלת,
ומתיישב לידי.
וכל השיחה הפנימית שלי, בין לשמור על השטח שלי ועל עצמי, מול לאהוב ולראות את האחר,
הופכת להיות ספציפית יותר.
ועכשיו, האחר, הפולש, הוא הבן שלי:
"אבא, אפשר לשבת לידך?" הוא שואל,
ואני בא לענות: "לא, זה שלי",
אבל הוא כבר מתיישב, ומניח ראש על הכתף שלי,
"בוא נראה סדרה" הוא אומר.
"אתה צריך ללכת לישון" אני עונה,
(מנסה לשים גבולות ביני לבינו, הגינה עכשיו היא רק שלי)
ומתרץ לו: "אחרי זה אתה לא קם בבוקר",
"לא נכון!" הוא עונה, "אני תמיד קם לפניך"
"אבל אני לא צריך לגדול", אני אומר, "ואתה כן, למיטה עכשיו".
והוא: "בוא נראה משהו מצחיק. פרק אחד של 20 דקות זה הכל, ואז אני ישר עולה לישון",
ממשיך בשלו, מבקש שאני אראה גם אותו,
(לא רוצה אני צורח מבפנים, אני רוצה להיות לבד, זה הזמן שלי עם עצמי, זה הרגע שלי).
אבל הוא כבר חוזר עם האייפד: "מה נראה?" הוא שואל, "הצחוקייה?"
"אתה רוצה מחר שאני אקח אותך לבאולינג, נכון? אז לך לישון, שיהיה לך כוח", אני מנסה לאיים בין השורות.
אז פרק קצר, של עשר דקות" הוא מציע,
"לא רואים עכשיו כלום", אני עונה, "לך למיטה", אני אומר בביטחון, עם הפרצוף המאיים הזה שלי שאומר שאין דיון, וחייבים לעשות מה שאני אומר, כי אני החזק והמחליט פה.
"כבר 9, זה זמן שילדים במיטה", אני מסיים, בשם החינוך והצדק.
הוא מביט בי במבט שלו, שקורא אותי מבפנים, כזה שכבר מכיר את כל הפרצופים שלי,
ואומר:
"אבל אבא. אני מפחד", הוא עונה לי, "אני שוכב במיטה ויש לי מחשבות לא נעימות. מצד אחד אני רוצה להרגיש גיבור על כזה, שיכול להילחם בכל מי שרוצה להזיק לי, בכל מי שרוצה להיכנס לחדר שלי, אני מדמיין את עצמי עושה סלטות באוויר, עף בשמים, יורה לייזר על כולם,
אבל מצד שני, אני לא באמת רוצה להילחם. אני רוצה לישון בשקט ולדעת שאף אחד לא רוצה להרוג אף אחד.
אז אבא, אפשר להיות פה ביחד איתך?".
ואני מביט בו,
בכנות הזאת,
בשיתוף הזה של מה שבאמת עובר לו בראש,
ועונה:
"אתה יודע, יש לי מחשבות דומות לשלך, רק שבמקום לצפות עכשיו בסדרה, ולדבר עליהם,
אני זקוק עכשיו להתמודד אתם בדרך שלי, בלהרגיש אותם. לשבת פה בשקט שלי, להתבונן בפיסת הטבע שיש לנו, ופשוט לסמוך".
"אז יש לי רעיון", הוא אומר.
"אם אני רוצה להיות ביחד, בשביל להתמודד עם המחשבות שלי, ואתה רוצה להיות בשקט, כדי להתמודד עם המחשבות שלך, אולי נשב פה ביחד ונתבונן בגינה?
אני לא אדבר אני מבטיח".
ועיניו נוצצות כמו מי שמצא פתרון.
"בוא לפה", אני אומר לו ומחבק אותו חזק.
"זה יהיה תענוג אם תשב פה לידי, ותבהה פה ביחד איתי".

ישבנו ככה אולי איזה שעה,
אב ובנו יושבים, בוהים, מרגישים, מפחדים, אמיצים.
זה כל כך נעים לשתף במערכות יחסים את הדיאלוג הפנימי שלנו.
זה כל כך מקרב, זה כל כך נכון.
זה יוצר אינטימיות, זה יוצר ביחד.
והאמת — זה גם נתן לי תקווה.
תקווה שאפשר להיות ביחד.
אם כל אחד בכנות ישתף במה הוא צריך, במה שהוא באמת מרגיש,
ואז אולי יש דרך שכל הרצונות של כולנו יכולים לעבוד ביחד.
בכל זאת יש פה חתיכת טבע לא גדולה, שמיים זרועי כוכבים, וכמה עצי פרי.

מוזמנים לקרוא טקסט שכתבתי על דיאלוג פנימי גם בעולם העסקי.
http://www.kanot.web-owl.co.il/דיאלוג-פנימי/

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *