גבולות בעסקים – דריה כנף

הוא פנה אליי בשעות הערב:
"היי דריה, זה יוסי (שם בדוי), זוכרת שהייתי אצלך?"
"בטח יוסי! מה שלומך?", השבתי מייד, והוא המשיך:
"הכל מצויין, תודה. תשמעי, אני עומד לחתום על הסכם העסקה, זה שסיפרתי לך עליו בזמנו.
ואת יודעת, שהוא מאד משמעותי וגדול עבורי,
ואת זוכרת, שהבטחת לי שתעברי עליו לפני שאחתום, נכון?
אז הנה, קיבלתי אותו הרגע במייל, אפשר להעביר לך אותו?".
"בשמחה", השבתי, "רק קח בחשבון שאני בבית עכשיו, עם הילדים, ועוד מעט יוצאת ללמוד,
אז אני בטח אשוב אליך עם זה, רק מחר, לקראת הצהריים ככה".
"אבל אי אפשר!", מחה יוסי מייד, "אני חותם עליו מחר ב- 8 בבוקר! קבעו לי פגישה, ואני לא יכול לבוא לא מוכן! דריה, אני חייב תשובות עד הלילה. מה עושים???".
—————-
עכשיו, צריך להבין, שהשעה הייתה 6 בערב בערך.
בדיוק תכננתי לסיים ארוחת ערב ומקלחות,
לפני שרועי מגיע להחליף אותי,
ממש ממש רציתי להמשיך את הערב בשלווה היחסית שבה הוא התנהל, עד אותו רגע,
וממש לא התחשק לי להילחץ מסיטואציה,
שבכלל לא קשורה אליי.
אבל למרות כל זאת,
ולמרות שידעתי שאני יכולה להגיד ליוסי שזה לא יעבוד, וסליחה,
היה שם משהו במצב המצוקתי הזה, שהכניסו אותו אליו,
(איזה מן מעסיק שולח לעובד חוזה כה משמעותי, חצי יממה לפני החתימה???).
משהו שנגע בי.
העובדה שיוסי ממש חשש לחתום על החוזה מבלי לקבל ייעוץ,
העובדה שאני זו שהוא סמך עליה,
העובדה שהבטחתי לו שאעבור על החוזה,
כל אלו ביחד גרמו לי להרגיש שאני והוא נמצאים באותה סירה עכשיו,
שהבעיה שלו הפכה להיות הבעיה שלי,
שאני אחראית עכשיו להצלחת החוזה הזה, בדיוק כמוהו,
ויותר מזה,
שאני זו, מבין שנינו, שצריכה למצוא לו עכשיו פתרון.
—————
אבל בו בזמן,
ולמרות שהלב שלי לקח מייד אחריות מלאה על הסיטואציה,
זיהיתי גם עוד רגשות שעולים שם.
זיהיתי, שבנוסף לרוח הספורטיבית והנכונות המלאה להפוך את יומי עבורו,
עולה בי גם התנגדות מאד חזקה.
התנגדות להזדהות המוחלטת והאוטומטית שלי עם יוסי.
נזכרתי פתאום שהחלטתי,
ממש לא מזמן,
להפסיק לבטל את עצמי, את זמני ואת תכניותיי,
למול צרכים של מישהו אחר.
החלטתי לשים לב,
לכבד אותי יותר,
להציב שם גבולות,
ולשמור עליי.
להפסיק לאפשר לכל מצוקה שמתרחשת סביבי,
להיכנס למרחב האישי שלי ולהלחיץ אותי.
החלטתי זאת,
ולמרות זאת הנה,
שוב אני נשאבת למערבולת של אחר,
כאילו הייתה זו המערבולת שלי.
וכעסתי על עצמי.
————-
וכך, בזמן שיוסי חיכה שאגיב לדבריו,
מצאתי את עצמי מנהלת עם עצמי שיח ער.
למה שיח?
עדיף להגיד מאבק.
מאבק איתנים,
בין לתת ליוסי הכל,
לבין לא לתת לו כלום,
לבין, אולי אפשר לתת לו רק חצי?
קולות מפה,
קולות משם,
ורק אחרי שחלף לו נצח,
(בזמן של נשמות),
ואולי חמש שניות,
(בזמן של כדור הארץ),
הצלחתי למצוא בתוכי קומבינה,
בין לא להרוס לעצמי את החיים,
אבל כן לקחת אחריות מלאה על הבעיות שלו,
ולכן אמרתי ליוסי כדלקמן:
"תשמע יקיר, זה מה שהולך לקרות כרגע:
אתה שולח לי את ההסכם,
אני עוברת עליו ברפרוף לראות אם אין שם הפתעות,
אתה בינתיים דוחה את הפגישה של מחר מ- 8 ל- 10,
לא יקרה כלום אם תדחה בשעתיים, יוסי,
בשעה 8 תתייצב אצלי במשרד,
אנחנו נשב על ההסכם עד 9,
תשאל נבין ונכתוב,
ואז תיסע עם ההערות שלי להיפגש עם המנהל.
אם תעלה שם שאלה,
אתה תתקשר אליי משם,
אני אהיה זמינה מול ההסכם,
ומבטיחה שהכל יהיה בסדר!
קפיש?".
—————
יוסי הבין,
ובאותו רגע הבנתי, איך נשמעת אבן שיורדת מהלב.
ניתקנו את השיחה,
וידעתי בבטחון,
כמה נעים ליוסי עכשיו,
שבחרתי לשוט איתו באותה סירה.
כמה הוא יודע שהוא בידיים טובות,
שאכפת לי ממנו,
שביחד נתגבר על הכל,
הרגשתי שיוסי מרגיש פשוט טוב.
הרגשתי וידעתי והתמלאתי בשמחה פנימית,
שמחה של דיוק והגשמה.
איך הצלחתי לתת ליוסי הכל,
ועם זאת לתת גם לעצמי.
איך הצלחתי לשמור על גבולותיי,
ועם זאת לשמר לקוח מרוצה.
איזה כיף לי.
תודה לאל.
הרגשתי טוב.
————
אבל אז פתחתי את החוזה.
ועיניי חשכו:
עשרות עמודים היו שם.
עשרות על עשרות,
כולם באנגלית כמובן,
כי למה שזה יהיה פשוט?
נספחים על נספחים היו שם,
הטבות ותוכניות,
איסורים והגבלות,
התחייבויות והבטחות.
אחרי דקה וחצי כבר הבנתי –
זה לא חוזה זה, זו מפלצת!
רפרפתי
ורפרפתי
ורפרפתי
ורפרפתי
בדיוק כמו שהבטחתי,
טבעתי בים הנספחים והסימונים וההפניות,
הן שאבו אותי אליהן,
טבעתי וטבעתי,
עד שמתוך המצולות נשמעו זעקות בסגנון:
"אמא אני רעבבבבבבבבבבבבבבבבבבבבב! בואי כבר!!!!!!!!!!!!!!!!!"
—————-
אז סגרתי את המחשב,
בדחילו ורחימו התקשרתי ליוסי,
ובגרון ניחר ביקשתי ממנו,
שידחה את החתימה לשעה 11.
"אנחנו פשוט חייבים עוד שעה",
הסברתי לו.
"אנחנו".
ממש כך אמרתי לו,
כי אז כבר הבנתי,
שיוסי ואני,
אנחנו שנינו ביחד,
בסירה.
בסערה.