הורות, כנות במשפחה, כנות בעסקים, מדריכים

איך מתמודדים עם פחדים ?

אתמול בלילה, כשכולם כבר שכבו במיטות שלהם,
ואני ככה עובר לי בין החדרים,
מחלק לכולם ברכות לילה טוב וחלומות נעימים,
רגע לפני שכיביתי את האור בחדר של אחד מהילדים שלי, הוא זרק לי:
״אבא, מחר אני לא הולך לבית ספר, בסדר?״
זה מקובל עלי לפעמים, שאני חשק ללכת לבית ספר,
אבל ספציפית מחר, שזה היה היום, הבוקר שלי התחיל בצילומים והמשיך לפגישות עד הערב,
והיומן של דריה לא היה הרבה יותר פנוי, וכמובן שלא רציתי שהוא ישאר לבד בבית כל היום.
אז ככה בלי לחשוב יותר מדי זרקתי לו בחזרה,
“אז זהו שמחר אתה כן הולך לבית ספר”.
אור נדלק, שמיכה נזרקת, ילד עומד על המיטה.
״אני לא״ הוא עונה לי בתקיפות, עומד על שלו, כאילו חיו תלויים בזה: ״אין סיכוי שאני הולך לשם מחר״.
“מה קרה?”
פה כבר ההחלטיות שלי הפכה לדאגה, וישר התיישבתי לידו על המיטה עם פרצוף מודאג כזה,
שמשדר שאני יכול לעמוד בכל מה שהוא יספר לי, ובלב חושב על הנורא מכל.
אני אחסוך מכם את פרטי הסיפור, אבל שורה תחתונה – הבנתי שמדובר בפחד.
משהו שצריך להיות בבית ספר, מפחיד אותו.
בלי לחושב פעמיים, ישר ידעתי מה אני הולך לעשות.
אני הולך לעשות בדיוק מה שאני עושה עם הלקוחות שלי שהם מפחדים:
שלב ראשון אני פורט את הפחד הגדול והנורא לפחדים קטנים.
אז קודם כל בדקתי אלו דברים מפחדים אותו בסיטואציה הזאת, בכל פחד גדול הרי יש המון פחדים קטנים.
אחרי שפירקנו את זה לפחדים,
הפכנו כל פחד לרצון:
יותר נעים להרגיש שאני רוצה משהו ממפחד ממשהו,
זה נותן הרגשה של כוח במקום הרגשה של חוסר אונים.
ואז גילינו שיש שם רצון לביטחון, רצון להיות מוגן, רצון לאהבה, רצון לקבלה.
והתחלנו לחפש דרכים יצירתיות למצוא איך כל הרצונות האלו יכולים להתקיים בסיטואציה המפחידה בבית ספר.
אבל למרות שהוא הלך ונרגע לאט לאט.
עדיין, אחרי שסיימנו את כל התהליך,
הוא הסתכל עלי וזרק לי את המשפט הבא:
״אבא עכשיו אחרי שעשינו את זה, אני יכול לא ללכת לבית הספר?״
ואז בלי הרבה מחשבה, ובלי שיטות ומודלים.
חיבקתי אותו חזק חזק,
ככה שהלב שלי מרגיש את הלב שלו.
ולחשתי לו שאני הכי אוהב אותו בעולם,
ושאני תמיד שם בשבילו, שהוא מיוחד וחכם, ונעים,ועוד ועוד ועוד מילים שיצאו לי בלי שליטה מהפה ועם הרבה דמעות בעיניים.
וכך הוא נרדם לי בידיים, לקול הלחישות של המילים החמות.
הלב שלי כמעט יצא מהמקום, והלב שלו הרגיש כמה אמת יש פה.
היום בבוקר, כשהוא קם, הוא כמעט ולא דיבר על הנושא,
פשוט לקח את התיק ויצא לבית ספר.
יצא להתמודד עם החיים.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *