איך מתמודדים עם כישלון

משה,

הגנן האחד והיחיד והמיוחד של איימי,
הסביר לנו ההורים, מה הוא עושה,
בסיטואציה הכל כך מוכרת,
בה ילד רוצה לשחק עם ילדים אחרים,
אך במקום להתקבל שם בזרועות פתוחות,
הוא נדחה, ולא מעוניינים לשחק איתו.

משה הסביר לנו,
שלרוב מקובל בגנים,
לנסות לשלב את הילד, עם הילדים האחרים.
לנסות להתאים אותו למשחק,
או,
במילים אחרות, לשכנע את הילדים לשחק איתו.

אבל מה שקורה בכזה מקרה אצל הילד,
זה שהוא מרגיש,
שתכל'ס, לא רוצים לשחק איתו,
אבל משחקים איתו בכל זאת,
כי דמות מבוגרת הכריחה אותם.
ואותו ילד,
בפעם הבאה שהוא ייגש לשחק עם ילדים אחרים,
כבר ייגש עם פחות ביטחון למשחק.
ואז, או שהוא יציק להם, על מנת להתקבל למשחק,
מה שלרוב גורם לשאר הילדים פחות לרצות לשחק איתו,
ואולי אפילו המבוגר האחראי ינזוף בו על זה שהוא מציק (כמה שזה עצוב),
או שהוא יימנע – יעמוד בצד ויחכה שיקראו לו.
הביטחון העצמי של הילד ימשיך לרדת,
וכמובן שאיך שהביטחון יורד,
כך המציאות רק מחמירה,
ומהר מאוד מאירוע בודד,
יכולה להיווצר אצל הילד תחושה של ניכור חברתי,
ומכאן ממש בעיה חברתית.

ומשה הגאון הסביר לנו (כן אני קצת מעריץ אותו),
שברגע שהוא רואה ילד,
שלא רוצים לצרף אותו למשחק,
הוא ממש לא מנסה לשלב את הילד במשחק,
או להתאים אותו לסיטואציה.
הוא גם ממש לא מכריח את שאר הילדים לשחק אתו.
להיפך:
הוא לוקח את הילד הזה, ומעצים אותו.
איך למשל?
הוא עוזר לו לבנות דוכן דמיוני, של מכירת גלידות.
בונה איתו אהל מבדים.
קורא לו סיפור מעניין.
וכך הוא גורם לשאר הילדים למצוא עניין בעיסוק החדש של הילד,
ולרצות לבוא לשחק איתו.
הילד מתחזק מכך, מרגיש חזק, הביטחון העצמי שלו עולה,
ונוצרת שרשרת אירועים חדשה,
שמובילה את הילד למקום חברתי חדש.

והאמת היא שזה עובד גם עם עסקים, ולא רק עם ילדים.
לא מעט פעמים מגיעים אליי בעלי עסקים,
שחווים כישלון.
מספיק לקוח אחד לא מרוצה,
פרוייקט שלא צלח,
הצעת מחיר שעבדו עליה הרבה זמן, ובסוף לא התקבלה,
סדנא שלא הצליחה להתמלא.
ולפעמים אפילו דברים ממש קטנים.
ומכאן, המסלול המוכר, הוא להביט איפה טעינו,
להסיק מסקנות,
ללמוד מטעויות,
אנחנו יקרים מדי?
לא מספיק מהירים?
לא מספיק מקצוענים?
לא מספיק שירותיים?

רק שבפעם הבאה,
אנחנו מגיעים לסיטואציה עם פחדים,
ובטחון עצמי נמוך יותר,
ולא צריך הרבה,
בשביל ליצור שרשרת אירועים,
שתצור את התחושה של הדחייה.
שתיצור תחושה של "משהו לא בסדר".
אני לא טוב מספיק.
ומפה לשם,
ובדיוק כמו הילד בגן,
העסק שלנו בבעיה:
ההכנסות יורדות,
יש פחות לקוחות,
ובכלל תחושה של משהו לא עובד.

אז אולי בדיוק כמו משה הגנן של איימי,
במקרים אלו,
במקום למצוא איפה אנחנו לא בסדר,
מה צריך לעשות בשביל להשתפר,
איך אפשר להיות טובים יותר,
מה צריך לשנות בנו,
כשלכל התיאוריות האלו יש מסקנה אחת:
אנחנו לא טובים,

אולי במקום זה,
אפשר למצוא משהו קטן, שאנחנו חזקים בו.
משהו שלא משנה מה, אנחנו תמיד מצליחים בו.
משהו שאנחנו יודעים, ב 100 אחוז שיש לנו לתת.
ופשוט לתת אותו.
במתנה, בכסף, לא משנה,
העיקר להרגיש שוב,
שאנחנו רצויים.
שאנחנו טובים.
שרוצים לקבל מהאור שלנו.
שרוצים להיות סביבנו.
שאוהבים אותנו.
שאנחנו אוהבים את עצמיו.

עבודה כזאת,
מחשבת מחדש את מסלול האירועים,
ומהר מאוד מחזירה לנו את הביטחון בעצמנו.
את הביטחון לפרויקט הבא.

הכי חשוב, בעסק שלנו,
זה שנרגיש טוב.
ומה שגורם להרגיש טוב,
זה לקבל את עצמנו כמו שאנחנו.
לתת לאישיות שלנו מקום בעסק שלנו.
לא לנסות לשנות את עצמנו בשביל להתאים לעסק,
אלא להתאים את העסק, למה שלנו יש לתת.
כנות, להיות מי שאתה בעסק שלך.