אבא אתה ״מטומטם״

כשיש לאיימי צהרון בגן, היא חוזרת בארבע.
וכשהיא חוזרת בארבע, היא מגיעה הביתה מאד עייפה, מה שכמובן מאד הגיוני: היא מתעוררת מוקדם, משחקת כל היום, מטיילת, חווה חוויות, ובארבע – עייפה.
רק שאם תירדם בארבע, המשמעות היא שהיא תקום בשש או אפילו אחרי, ולא תצליח להירדם לפני 11 בלילה, מה שכמובן מאד הגיוני: אי אפשר ללכת לישון כשלא עייפים.
ואותי, כל זה פוגש בשעת השקט שלי,
כי אני אוהב, בשעה תשע בערב, לדבר עם דריה, לקרוא ,לכתוב, לראות משהו, לבהות. וגם זה מאד הגיוני, כי גם אבא צריך קצת זמן עם עצמו.
כך שלסיכום, אם איימי ישנה צהריים, וערה אחר כך עד 11 בלילה,
לי לא יהיה בשעה 9 את השקט שלי שאני זקוק לו,
וזה כבר לא הגיוני בשבילי. כי אני חייב את השקט הזה.
***
וזו הסיבה שלרוב, אני עושה כמעט הכול בשביל שאיימי לא תירדם כשאנחנו חוזרים מהגן:
שירים, ריקודים, נותן לה לאפר אותי, למרוח עליי לק, מכין איתה דברים מפלסטלינה, לוקח אותה לגן שעשועים, לטיול, לראות פרק של קופיקו, בקיצור כל מה שיגרום לה לא לישון.
והנה, גם ביום רביעי האחרון, כשחזרנו מהגן, ניסיתי כרגיל, הכל, שאיימי לא תירדם, אבל היא הייתה כל כך עייפה באותו יום, ששום דבר לא עזר. וכששאלתי אותה בניסיון אחרון, אם להכין לה אולי תותים עם סוכר? (לא בריא אבל הכי טעים), היא ענתה לי: ״די, אבא, די. אני צריכה לישון״.
אז אמרתי לה "בסדר, אבל בשעה חמש אני מעיר אותך, טוב?",
והיא ענתה לי "טוב" ונרדמה על הכורסא.
***
"אם היא תישן עד 5, זה לא נורא" הרגעתי את עצמי,
"נכון שאני אפסיד את החצי שעה שלי לבד בסלון, החצי שעה שיש לי עד שדריה חוזרת מימימה, אבל לפחות מהרגע שדריה תחזור, בתשע וחצי, איימי תישן ונהיה רק שנינו לבד בסלון".
ואחרי שסגרתי את הלו"ז הזה עם עצמי שמתי שעון מעורר ל- 5,
בינתיים עשיתי עם אורי שיעורים באנגלית, עניתי על כמה מיילים, עצמתי בעצמי עיניים לכמה דקות,
ובשעה 5 בדיוק הערתי את איימי.
כלומר ניסיתי להעיר אותה: "איימי, איימי, איימי!"
אבל אין קול ואין עונה, הילדה ישנה עמוק.
אז הרמתי אותה על הידיים, הבטחתי הבטחות, התיישבתי ושוב קמתי, שרתי, ניג׳סתי, הצקתי, דגדגתי חיבקתי,
ובסוף היא התעוררה.
אבל התעוררה מה זה עצבנית. הגיוני, לא?
בכל זאת לא הכי כיף שמעירים אותך בכח.
ומאותו רגע כל דבר עצבן אותה,
וכשאורי קרא לי לחצר, והשארתי אותה לבד לשנייה, היא נרדמה שוב,
ואני איך שנכנסתי בדלת וראיתי אותה ישנה, שוב, נתתי קריאה כזו חזקה עם השם שלה, קריאה שהעירה אותה כמובן,
ומאותו רגע היא באמת הייתה יותר ערה ממקודם, אבל גם יותר עצבנית ממקודם.
ופתאום היה איזה רגע, שהיא פשוט נעמדה מולי וצרחה לעברי בקול: "מטומטם! מטומטם! מטומטם!"
***
ובדרך כלל, כשהיא קוראת לי ככה, אני אומר לה שזה לא נעים לי, ושלא מדברים ככה אחד לשני כשאוהבים,
ושאין אצלנו מקום בבית למילים כאלו, ותפסיקי לצרוח עליי,
אבל הפעם הרגשתי כל כך רע עם עצמי,
על זה שאני מעדיף באופן ברור את הצורך שלי בשקט בערב,
על הצורך שלה לישון עכשיו כשהיא עייפה,
שפשוט לא היו לי מילים.
ורק שתקתי והסתכלתי עליה.
אורי שלי כבר צעק "די איימי! זה לא נעים!",
אבל אני, לא אמרתי כלום,
ואחרי זה אמרתי שאני פה, כשהיא תרצה לדבר איתי,
ובאמת אחרי איזה עשר דקות היא נרגעה ובאה לדבר איתי,
וגם בשביל שאני אכין לה תותים עם סוכר.
***
וזהו, עכשיו היה הכל רגיל,
היא לא כעסה עליי יותר,
הושבתי אותה על השיש והתחבקנו, קיבלתי נשיקה, שרנו שירים, אכלנו תותים,
כאילו הילדה שעמדה וצרחה בפניי "מטומטם!!!!!!!!!!" לפני רבע שעה כבר לא פה,
ואז שאלתי אותה:
"איימי, את יודעת מה זה מטומטם?"
(חשבתי שאולי עכשיו, אני יכול להגיד לה שזה לא נעים לי, ושזאת מילה שלא אומרים),
והיא ענתה: "בטח, זה מישהו שהוא קקי ופיפי",
אוקיי אני רק הולך ומסתבך פה, חשבתי לעצמי, אבל המשכתי:
"ומה זה מישהו שהוא קקי ופפי?",
והיא ענתה:
"זה מישהו שה ….. שהוא … בטוח בטוח בטוח לא ייתן לי משהו שאני רוצה".
***
וככה ברגע אחד פתאום הבנתי:
ה"מטומטם" הזה שלה, הכעס שלה, הצרחות שלה,
זו בעצם הדרך שלה להביע את הוויתור שלה,
ויתור על רצון שלה, על צורך שלה,
דרך למחות על זה שהוא לא מקבל מענה.
ונכון, לא תמיד כל הצרכים שלנו מקבלים מענה,
ונכון, זה מאוד קשה כשצרכים שונים נפגשים, במיוחד כשזה הצרכים שלי מול הצרכים של הילדים שלי,
ונכון, שהכי כיף זה למצוא פתרון יצירתי שייתן מענה גם על הצורך שלי וגם על הצורך של הילדים,
אבל חוץ מאלו, גם קיבלתי מאיימי תזכורת חשובה:
שלא משנה מה קורה, הכי חשוב לי, שיהיה אפשר לתת ביטוי לכל מה שמרגישים.
שיהיה מותר לבכות, ולכעוס, לרטון, לא להסכים, ולהביע כל רגש שעולה.
"איימי", אמרתי לה כששיחקנו בפלסטלינה, "אני אוהב אותך הכי הרבה בעולם, גם כשאת צועקת עליי שאני מטומטם",
"אבל אבא, נכון שזאת מילה לא יפה?" היא שאלה,
ואני עניתי לה: "נכון".