כנות מקרבת

בתקופה האחרונה נפתחתי לעבודה משותפת, אחרי הרבה שנים שידעתי רק לבד. פתאום אני מוצא את ההנאה שבהנחייה משותפת, הובלה משותפת, ללמד יחד עם קולגות שאני מתחבר אליהם, כאלו שאני מרגיש שמחזיקים תדר דומה לשלי, קול דומה לקול שאני משמיע, שצורת העבודה שלהם דומה לשלי.
ולפני כמה ימים בזמן שדיברתי עם חבר קרוב, שגם עושה סדנאות, וסיפרתי לו על הסדנא הבאה שאני מעביר עם עמיחי, הוא השתתק פתאום, ואז אמר: "בכנות, נפגעתי. למה לי אתה אף פעם לא מציע לעשות סדנא איתך? אנחנו חברים כל כך קרובים, אתה לא מעריך אותי מספיק?".

ואיך שהוא אמר את זה התחילו לעלות לי ייסורי מצפון. הרגשתי לא בסדר שאני לא רוצה לעשות גם איתו סדנא. הרגשתי חבר לא מספיק טוב, ובאתי להתחיל להתנצל, ולהגיד שפשוט לא יצא, ושברור שננסה ביחד בעתיד, וזה רק עניין של טיימינג. אבל רגע לפני שהלכתי לשם, נזכרתי שמותר לי להיות מי שאני, ושמותר לי לא לרצות לעשות עם מישהו, גם אם הוא ממש קרוב אליי, סדנא.
וכשנזכרתי בזה והפסקתי להרגיש אשם ולא בסדר, יכולתי פתאום לשאול את עצמי, בכנות, למה אני לא רוצה לעשות איתו סדנא? ואז יכולתי לראות שאנחנו עובדים שונה, יש לנו קול שונה, דרך אחרת ללמד את הדברים, דרך אחרת לראות את הדברים. ובמקום להגיד לו את התשובות האוטומטיות של "לא יצא", עניתי לו את התשובה הזו.

וזה מדהים: כי הוא לא נעלב, הוא לא הרגיש לא אהוב, להיפך, הוא ישר הבין, ואמר לי שבדיוק בגלל שאנחנו עובדים שונה, כדאי לנו לעשות ביחד סדנא, כי זה להראות שתי דרכים. ושכל אחד יכול לעשות את העבודה שלו, והדרך שלו, וביחד יהיה בזה משהו מדהים. ותוך כדי שהוא מדבר מייד הבנתי שהוא לגמרי צודק. ושאני ממש רוצה לעשות איתו משהו. ואפילו התחלנו לדבר על זה פרקטית.

אחרי זה הוא סיפר לי שהוא הרגיש את זה כבר כמה זמן, אבל הוא התבייש להגיד. לא רצה לצאת אחד כזה שמקנא, שלא מפרגן, שעינו צרה. אבל שהפעם הוא פתאום הסכים להרגיש שזה בסדר שזה מפריע לו, ובחר להגיד.
וזה מדהים, כי בזכות העובדה שהוא היה כן איתי, ושאני הייתי כן איתו, נוכל לעבוד עכשיו ביחד.
אבל אם הוא היה מסתיר ממני, או שאני לא הייתי עונה בכנות, יש מצב שהיינו מפספסים את הדרך המשותפת שלנו.

כנות – כנות מקרבת.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *