כנות- מותר לחגוג את עצמנו

ביום חמישי בלילה, רגע לפני שבאתי לסגור את היום, עשיתי סיבוב אחרון בפיד בפייסבוק, ופתאום ראיתי את המודעה על היומולדת שלי, ונחרדתי.
לא כי זה מעוצב לא יפה (זה עיצוב מושלם בעיניי), אלא כי פתאום התחלתי לדמיין איך זה נראה מבחוץ: "תראו אותו", חשבתי לעצמי שבטח אנשים חושבים עליי. "חושב שהוא מלך העולם, עושה לעצמו יום הולדת 40, מכין לעצמו מודעות, צורח פה ברחבי הפייסבוק תראו אותי, תאהבו אותי, תחגגו את זה שנולדתי".
וככל שהעמקתי בזה, כך החרדה שלי רק הלכה וגברה, וברגע מסויים זה כבר לא יכל להישאר רק בתוכי, אז התחלתי לשגע את דריה: "כולם יושבים עכשיו בבית וצוחקים עליי, לועגים לי, איך לא שמתי לב לאיך זה נראה מבחוץ?".
וגם נזכרתי שהכל קרה בכלל במקרה: היה לי חלום לעשות חגיגת "נכנס יוצא", רציתי לעשות אירוע גדול עם מוסיקה חיה ותנועה ושחרור וקול בנושא של שפע וחגיגת החיים, ופתאום עלה רעיון לעשות את זה בתאריך של יום הולדתי, סתם כי זה יכול להיות כיף עבורי לחגוג באירוע כזה את היום הולדת שלי. וכך מפה לשם ומבלי לשים לב מצאתי שאני חוגג יום הולדת כמו מישהו שמה זה עף על עצמו.
ופתאום כך בתוך החרדה שנכנסתי אליה, יכולתי לראות את הפחד שלי מהערב הזה. את הפחד שלי מלחגוג את החיים. עד כמה עדיין בתוכי יש אמונות שאסור לי לחגוג את עצמי. ובטח שלא בקול גדול.
והנה, אני כותב את המילים של הפוסט הזה, ומוחק, וכותב שוב, רק כי אני מפחד שיראו את רועי הילד. את זה שרוצה אבל מפחד לחגוג את החיים. ובעיקר מפחד להראות את זה החוצה.
ושנייה לפני שעמדתי למחוק את כל המודעות והאזכורים לכך שהחגיגה תתקיים ביום הולדת שלי, כי כבר לא יכולתי להרגיש את הכאב הזה, נכנסה לחדר עלמה שלי, בת ה- 14, ששמעה אותי ואת דריה מדברים על זה, נכנסה אלינו עם מברשת שיניים בפה, ואמרה לי: "אבא, תודה בזה, אתה יודע לעוף על עצמך, ובשבילי זו ממש השראה, יאללא כבר, תחגוג את החיים שלך". אמרה וחזרה לחדר האמבטיה.
אז הנה. אני נושם. משאיר את המודעה. וממשיך במסע שלי, לאפשר לכולנו לחגוג את החיים.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *