כנות – אני מאמין בדרך שלי

לפני כמה שנים טובות הזמנתי לדריה ולי טיפול וואטסו במושב ליד ירושלים.
וואטסו זה טיפול במים, במהלכו אתה, המטופל, מונח כמו תינוק בין זרועותיו של המטפל, בתוך מים חמים, והמטפל מוציא אותך למסע של עירסול, מסאז' ותרפיה בתנועה.
איך שהגענו חיכו לנו שתי מטפלות מדהימות, החלפנו לבגדי ים ונכנסנו לתוך המים: דריה מייד התחילה את הטיפול שלה, התמסרה לידיה של המטפלת, והחלה לצוף ולנוע, ולעומתה אני שאלתי המון שאלות, ניסיתי להבין מה הולכים לעשות עכשיו, והמטפלת שלי הסבירה לי בסבלנות. ואיך שצפתי על המים, והידיים שלה החלו להוביל אותי, התחלתי להרגיש לא טוב, וניסיתי לסמן לה שאני רוצה לעצור. היא באמת עצרה, ואמרתי: "אני צריך שתובילי אותי יותר לאט, ולא בתנועות חדות". "אין בעיה", היא אמרה, ושוב חזרה להוביל אותי, אבל ההרגשה הטובה לא עברה. רציתי לסמן לה שוב, אבל לפני שהספקתי לאותת לה, הגוף שלי לא שלט בעצמו, ופשוט הקאתי.
המטפלת נלחצה, עזרה לי לצאת מהמים והתחילה להתנצל, ואני הרגעתי אותה: "אין לך מה להתנצל", אמרתי לה. "אני לא מבין איך לא חשבתי להגיד לך את זה מייד בהתחלה, יש לי מחלת ים".

מאז שאני זוכר את עצמי, אני סובל מבחילות וסחרחורות: בטיולים שנתיים הייתי תמיד זה שמקיא בדרך, תמיד עם לימון בתיק, אני לא יכול לשבת הפוך ברכבת, ברור שאם אני נוסע בסירה או במעבורת אני חייב לקחת כדורים לפני, לפעמים אפילו לשחות בים עם גלים עושה לי סחרחורת.
ועכשיו כשהיינו בקופנגן, באחד החופים היו מטפלי וואטסו חדשים שהרגע סיימו לעשות את הקורס, ועבדו בתוך הים עם כל מי שרצה לנסות את הטיפול המדהים הזה. וכשאחת המטפלות החדשות הציעה לי לנסות טיפול במים, סיפרתי לה את הסיפור שלי, מלפני עשר שנים, ואמרתי שאני סובל ממחלת ים. בתגובה היא שתקה רגע, ואז אמרה: "אני יכולה להגיד לך משהו קצת מוזר?", "ברור", עניתי לה, והיא אמרה: "אני לא בטוחה שאתה סובל ממחלת ים. נראה לי שאתה פשוט מאוד מפחד לתת למישהו אחר להוביל אותך, להתמסר. אולי אם תסכים להרגיש את הכאב שם, של איבוד השליטה, מחלת הים שלך תעבור".
עכשיו הייתי אני זה ששתקתי, והיא ישר חזרה בה: "שלא תבין, זה לא שאני לא מאמינה ל….",
ואני מייד הפסקתי אותה: "אני חושב שנגעת פה במשהו מאוד עמוק".

הימים הבאים הוציאו אותי למסע. פתאום יכולתי לראות את כל הסיפור שלי עם מחלת הים בדרך אחרת. מה שהבנתי זה שברגע שאני נמצא במצבים של תנועה לא צפויה, כלומר שיש שם מישהו אחר שמנהל את התנועה: גלים, אדם אחר שמזיז את הגוף שלי, נהג אוטובוס שנוהג בכבישי ישראל המתפתלים, כשאני יושב ברכבת ולא רואה את הדרך – בכל המקרים האלו אני מקבל סחרחורות ובחילות, כי באותם רגעים בדיוק אני נמצא במצב של איבוד שליטה על הצעד הבא. ברגע שאני בהובלה חיצונית, זה מעלה לי כאב רגשי ופיזי.
ואת הפחד שלי מהובלה חיצונית אני מכיר עוד מהילדות שלי.
יש לי כמה זיכרונות בהם נתתי לאחרים להוביל אותי, אבל הם בחוויה שלי אכזבו אותי, והיום אני מבין שהם הובילו אותי מתוך הפצע שלהם, מתוך הרצון שלהם בשליטה על הצעד הבא שלהם, שאני הייתי חלק ממנו.
והמפגש של ילד תמים שמאמין שמי שמוביל אותו, רואה רק את טובתו, וברגע אחד מגלה שמי שהוביל אותו שוב ושוב, הוביל אותו מבלי לראות את הצרכים שלו, הוביל אותי מתחושה של הנאה וביטחון למפגש מפתיע עם כאב גדול ואכזבה. וזו הסיבה שהגוף שלי מאותת, בכל פעם שאני מובל, שיש פה סכנה בשבילי. ויוצר אצלי כאב פיזי בדרך של סחרחורות ובחילות.
ואני יודע שבטח יש לזה גם הסבר רפואי, אבל ההבנה הזו הרגישה לי נכון, הרגישה שיש פה ריפוי בשבילי.

ובדרך חזרה מהאי קופנגן לאי קוסמוי, מעבר שמחייב לקחת מעבורת השטה על פני המים, החלטתי לנסות לעבוד עם זה, ואיך שהתחיל המסע על המים, ניסיתי לעשות עבודה בשני מישורים:
מישור אחד – מחשבתי: ניסיתי לשחרר את המחשבות שמנסות כל הזמן למצוא יציבות בתוך התנועה על המים, ניסיתי לשחרר שליטה מחשבתית, פשוט לתת לסירה ולגלים לקחת אותי. נתתי למחשבות להיות חופשיות באותם רגעים. לא מנוהלות. לא לנסות להימנע מהכאב של איבוד השליטה, לא לנסות להיות מרוכז, לא לנסות לא לזוז יותר מדי, פשוט להסכים לחשוב כמה אני סובל כרגע, להגיד במילים: "אני סובל, אני סובל", להזיז את הגוף עם הסבל, לחשוב על זה שיש לי סחרחורות, ממש להיות בחופש עם כל מה שקורה בתוכי, ולא לנסות כל הזמן לאסוף אותי.
ולגוף, פשוט הרשיתי לכאוב: לבחילה להיות, לסחרחורות להיות, פשוט נתתי לגוף שלי להיות בתוך התחושה הזו.
וברגעים הראשונים זה היה נראה כאילו אני הולך להקיא, אבל ביחד עם הנשימות הסדורות והרשות להיות שם והמחשבות החדשות שנוצרו, מחשבות מאשרות ולא מונעות, זה הלך והשתפר, ואולי בפעם הראשונה יכולתי כמעט ליהנות מתנועה כזו, בלתי צפויה ולא בשליטה. וכל פעם שחזרתי לנסות להימנע מזה, לשלוט על זה, הסחרחורות והבחילות חזרו. והיה ברור לי שיש פה דרך חדשה לעבוד עם זה, דרך שבסוף תביא אותי למקום בו אני אוכל לשוט וליהנות מזה. כי אני כבר מכיר את העבודה הפנימית העמוקה בדברים האלו, זה לוקח זמן ובסוף אני מצליח ליהנות מדברים שנמענתי מהם בגלל פחדים מהעבר שלי.

ומאז שחזרתי לארץ הבנתי שמחלת הים שלי מופיעה בעוד מקומות: לא רק במים.
היא מופיעה עם דריה, עם חברים שלי, ובעיקר בתנועה ההגשמתית שלי, כאשר אני נותן הסכמה לדרך להוביל אותי, ולא לי להוביל את הדרך (ואני יודע שזה אולי הפוך מכל מה שמלמדים בסדנאות שיווק וניהול עסקים, כי הרי חונכנו שהתוצאה זה מה שחשוב והדרך היא רק אסטרטגיה לשם).
אבל לא בשבילי: אני רוצה, במקום לנסות כל הזמן לתכנן את הרגע הבא שלי, את הצעד הבא שלי, אני רוצה ליהנות מאיפה שאני עכשיו. מכל הרגשות שמופיעים בי. מהמציאות הקיימת. לראות איך היא כבר עכשיו עונה לי על כל הצרכים שלי. ליהנות מזה שאני לא יודע את השלב הבא. לשחרר כל מאמץ מלייצר לי מציאות אחרת, אלא לחוות, ומתוך זה להיות בהקשבה למה שהרגע הזה מבקש ממני עכשיו לעשות. ומתוך זה, באופן טבעי, מפתיע, ולא מתוכנן, יווצרו הצעדים הבאים שלי. צעדים שייקחו אותי למקומות חדשים.
בדיוק כמו שמאיש מכירות הפכתי להיות איש תוכן. ושמאיש תוכן הפכתי להיות בעלים של חברת הפקת סרטים. ומזה למורה דרך, למייסד שיטה בשם כנות, לכתיבת ספר, ולהעברת סדנאות בתחומים שונים, ומשם – לצעד הבא והלא ידוע שלי.
ואני יודע שהדרך שלי היא כבר מזמן שואפת לחופש הזה, להיות מי שאני ברגע הזה, לעבודה ללא מאמץ, לתנועה עסקית מתוך תשוקה והנאה, ולא מתוך תוצאות.
אבל ההבנה הזו דרך הגוף, דרך החיבור למחלת הים, ההסכמה להיות בסחרחורת ובבחילות, נתנה לי עוד מימד גופני, שעד היום לא היה בי.
אפשר להיות בחופש ברגע הזה, אפשר לעבוד בלי תוצאות, אפשר לחיות בתשוקה והנאה, אפשר להרוויח מפשוט להיות מי שאנחנו. ואת זה אני מלמד.
רק מלכתוב את המילים האלו, יורדות לי דמעות מהעיניים.
כנות – אני מאמין בדרך שלי

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *