כנות – הגיע הזמן להודות לפני הילדים

בר טוב שלי ואב לשלושה, התקשר אליי לפני כמה ימים, זה היה בשעות הערב, והוא היה נשמע ממש מבוהל: "אתה לא מבין, דני (הבן הגדול שלו), זרק היום כיסא על ילד בבית ספר".
הייתי בשוק. הבן שלו בן עשר, ילד טוב, תלמיד טוב, מסתדר עם כולם.
"זה לא יכול להיות!" עניתי, והוא ענה: "אז זהו, שכן. מסתבר שמישהו חסם אותו מללכת לאנשהוא, הבן שלי ממש התעצבן ופשוט העיף עליו כיסא. תקשיב רועי, אני בוער מעצבים, ולפני שאני מעניש אותו בריתוק בלי חברים בלי מחשב ובלי טלביזיה לחודש, אמרתי אני רגע ארים טלפון, אולי תיתן לי נקודת מבט אחרת".
"וואו", אמרתי, "נשמע לי שדני פגש משהו ממש חזק".
"מה זאת אומרת פגש?", שאל החבר, ואני עניתי: "אם ילד כל כך עדין ולא אלים זורק על חבר שלו כיסא פתאום, כנראה שיש שם משהו ממש עמוק. הייתי מנסה לברר מה הוא פגש שם, במקום להעניש אותו".

והשיחה הזו עלתה בי הרבה כאב. העלתה בי זיכרון שלי, כאבא חדש, לפני 12 שנה. אבא לתינוקת בת חצי שנה, שהרבה פעמים, אחרי שהיא הייתה מתעוררת בלילה, היה מתקשה להירדם מחדש. וכשהיא הייתה מנסה להיעמד על שש, או להתרומם במיטתה, הוא היה מחזיר אותה בכוח לשכב על הבטן. יודע, שאם היא תצליח להתרומם לעמידה על שש, או בשלבים מאוחרים יותר, להיעמד לגמרי, היא תתעורר סופית ולא תחזור לישון.
ובגלל שהיה אמצע הלילה, והייתי עייף, ועבדתי למחרת, ורק רציתי שהיא תחזור לישון, הייתי ממש מפעיל יד חזקה על הגב העדין והקטן שלה, מפעיל עליה את הכוח של היד שלי, עד שהיא הייתה נרדמת בחזרה.
וכבר אז, באותו רגע ממש, הרגשתי שאני עושה משהו שלא נעים לי. משהו שהוא לא נכון לי. אבל העייפות, וחוסר היכולת לנהל את הסיטואציה אחרת, גרמו לי לפעול כך.

וזה זיכרון שאני מתבייש בו.
זיכרון שאני שמח שהיא לא זוכרת.
זיכרון שרק אני ואלוהים יודעים עליו.
ולמרות שמידי פעם אני נזכר או חושב על הלילות ההם, מעולם לא דיברתי על כך עם איש.
אבל משהו בשיחה עם החבר שלי, זה שהבן שלו זרק כיסא כאילו משום מקום, חיבר אותי לרצון גדול יותר מזה שהבת שלי תחשוב שאני אבא מושלם. מהרצון שאני לא אכניס לה רעיונות לראש. מהרצון שאני לא אטע בה דברים.
ופשוט החלטתי לספר לה על מה שהיה.
והשיחה בינינו, וההתנצלות שלי לפניה, וזה שתיארתי לה בדיוק איך זה היה ואיך היא בכתה, היא ממש ביקשה שאני אדגים לה הכל, ודיברנו על מגע ועל הזכות שלנו לתנועה חופשית, וכמה זה כואב כשמישהו עוצר את התנועה שלנו, ועל הזכות של כל אחד על גופו כבר מהרגע שהוא נולד,
השיחה הזו הייתה ריפוי – גם בשבילי וגם בשבילה.

הרבה פעמים עולות במפגשים שלי עם אנשים טראומות ילדות שונות: פגיעה מאבא, פגיעה מאמא, מגע לא נעים.
אבל את רוב הדברים שפגעו בנו, את רוב הדברים שעשו מולנו ושיצרו בנו דפוסים, פחדים, שחזורים, אותם אנחנו לא זוכרים.
וההורים שלנו, גם אם אנחנו שואלים אותם, הם לא מספרים לנו.
ולמה? כי הם רוצים שנחשוב שהם היו הורים טובים. ולא רוצים להרוס את הקשר.
ולכן היכולת לעבד את זה, היכולת לדעת את זה, להרגיש את זה, לא קיימת עבורנו, ומפה גם הריפוי מתקשה להגיע.
אז אם יש לכם ילדים, ואם אתם זוכרים סיטואציות שקרו, בהן הרגשתם שקורה פה משהו לא נעים, שאתם מופעלים ממקום רגשי, שאתם פוגעים, שאתם מכאיבים, שאתם מעליבים, שאתם דוחים, שאתם נוטשים,
אני יודע שלא הייתה לכם כוונה רעה, או כוונה לפגוע,
ושזה הכי טוב שידעתם אז, ברגע ההוא, לעשות.
אבל עכשיו, עכשיו אפשר להיות שם ביחד.
עכשיו אפשר לתקן, לרפא.
עכשיו אפשר לפתוח את זה עם הילדים שלכם, לדבר איתם על זה, לעזור להם לעבד את הדברים מולכם.

והבוקר הוא התקשר אליי. החבר שלי. סיפר שהוא ודני דיברו כל הלילה. מסתבר שלילד יש עניין עם מגע כפוי. והאבא זוכר בדיוק למה, ויודע מה הכאב שעולה לבן שלו סביב זה. והם דיברו ונזכרו. וליבנו ובכו. ובסוף – סלחו.
ואולי הטראומה הזו, נרפאה.

כנות – הגיע הזמן להודות לפני הילדים.