*מעבדות לכנות*
אחד השיעורים הכי גדולים שלמדתי בשלוש השנים האחרונות זה שאין לי ערך.
ולמה אני אומר שאין לי ערך? כי אני לא צריך ערך. ולמה אני לא צריך ערך? בגלל שאני כבר לא עבד.
ואין לי יותר אדון, שבשבילו אני צריך שיהיה לי ערך. אני אדם חופשי. אני כמו עץ, או ים, או שמיים, או כוכב, או כל בעל חיים אחר בכדור הנפלא הזה.
לא באתי לעולם במטרה להיות יעיל, שימושי, או בעל ערך,
באתי להיות מי שאני. איך שאני. ומשם ליצור מארג טבעי ואותנטי של קיום וחיים.
בדיוק כמו עץ שגדל וצומח ומצמיח פירות, שאותם הציפורים אוהבות לאכול, ובכך מפזרות את הזרעים של העץ למקומות חדשים.
הפירות לא נועדו להיות מזון לציפורים, זה לא הערך שלהם, אבל בזכות הרצון שלהם להגיע למקומות חדשים, הציפורים מקבלות ערך מהם.
וכשאני מבין שאין לי ערך, אז אני מבין שכל תפקידי בעולם זה פשוט להיות אני, לתת את עצמי, את צורת המחשבה שלי.
ובזמן האחרון התחלתי לשים לב מתי אני מרגיש חסר ערך.
וגיליתי דבר מאוד מעניין: שאני מרגיש חסר ערך כשאני לדוגמא נח צהריים, או כשיש לי יום שאין בו המון פגישות, אני מרגיש חסר ערך בחודש שאני לא מרוויח מספיק, כלומר כזה שלא עבדתי בו מספיק. אני מרגיש חסר ערך כשאני לא מצליח לעשות משהו שכולם מצליחים, משהו שלא תואם את היכולות שלי. אני מרגיש חסר ערך כשאני דוחה דברים, כשאני לא מצליח לעמוד בזמנים.
וכשהסתכלתי על כל הרגעים האלו, מצאתי מכנה משותף לכולם:
בכולם אני נח, או עובד פחות, או קשוב לקצב שלי, או קשוב ליכולות שלי הפיזיות או הריגשיות. כלומר, בכל פעם שאני מרגיש חסר ערך אני דווקא קשוב לעצמי. רק שההקשבה הזאת נתפסת בעיניי כלא טובה, לא יעילה. הקשבה כזו יכולה לעשות אותי עבד לא טוב, עבד עצלן.
אבל בגלל שאני כבר בן חורין, אז במקום להתבאס על עצמי שאני מרגיש חסר ערך, אני ברגע אחד קולט, שכשאני מרגיש חסר ערך – זה סימן בשבילי. שאני בהקשבה לעצמי. זה סימן בשבילי שבדיוק ברגע הזה אני יוצא מעבדות לכנות.
כנות היא תקשורת של צרכים ורגשות, תקשורת של בני חורין.
תקשורת בה כולנו חסרי ערך, תקשורת בה כולנו אהובים על היותנו בדיוק כמו שאנחנו.
בתמונה: חותם על הספר.