ביום שני השבוע התפנתה לי שעה על הבוקר, אז הלכתי לשבת בבית קפה, שנמצא מתחת למשרד שלי, ובמקביל גם שלחתי הודעה לדריה, אהובתי, שתבוא לשבת איתי, והיא, שלמזלי גם הייתה פנויה, הגיעה: לבושה בשמלה, שערה המתולתל קישט את פניה היפות, ועיניה הכחולות זורחות למרחוק היא נכנסה לקפה, יפה מתמיד, ולא היינו צריכים להגיד מילה. היא התיישבה לידי ופשוט התחבקנו, חיבוק עמוק, חיבוק של אהבה. אבל תוך כמה דקות, התחלתי להרגיש שהחיבוק הזה חונק אותי. המחשבות התחילו לספר לי שכולם מסתכלים עלינו. אולי מקנאים. אולי מזלזלים. אולי צוחקים. ותוך כמה שניות הפסקתי את החיבוק. כמובן שהגוף שלה הרגיש את הדחייה, ופתאום משני אוהבים, ישבנו כמו שני זרים, ולא סתם זרים, זרים כואבים: אני את כאב האשמה, והיא את כאב הדחייה.
וכל היום אחרי זה הלכתי עם זה: מה קרה לי שם? ובאותו ערב, בזמן פגישה אישית עם לקוחה שלי, בעודי מסביר לה את התיאוריה שלי על טראומת אושר, האסימון שלי נפל.
הבוקר חוויתי טראומת אושר, בחיבוק עם דריה אהובתי. הייתי מאושר, והגוף שלי פשוט מפחד מאושר ועונג, אז הגוף הרגיש חנוק, והראש סיפר סיפורים על קנאה וזלזול.
ובערב כשחזרתי הביתה שיתפתי את דריה, וגם ביקשתי בקשה: שלא תוותר על האושר שלי. שתנהג בי כמו בפוסט טראומה. כי אני הרי פוסט טראומתי באושר. שתזכיר לי שאני מפחד מהנאה. ושתמיד תמשיך לחבק אותי, גם אם הגוף שלי נלחץ, במנות קטנות ועם המון אהבה.
כנות – מותר לנו להיות מאושרים.