ללכת או להישאר

פוסט שדריה כתבה:

תמיד כשהיינו חוזרים מחופשה משפחתית, אפילו סופ"ש קצר, אני מייד הייתי הולכת להרגיש את הבית בידיים: לפרוק מזוודות, להכין אוכל של בית, לסדר את המטבח, לסדר את הילדים,
ואילו רועי – הוא היה פשוט הולך.
נעלם.
מתפוגג לאלתר.
מניח את התיק שלו, ככה בכניסה לבית, ומייד יוצא לטיול ארוך כאורך הגלות: עם חבר, עם עצמו, עם הכלבה, ברחובות, בשדות, בסמטאות, כל דבר שהוא לא להיות עכשיו בבית.
*
והרבה שנים לקחתי את זה מאד קשה:
נעלבתי. חשבתי שזה אומר שהוא לא רוצה להיות איתי. שנמאס לו והוא צריך אוויר, שאני יותר מדיי בשבילו.
וכך בכל פעם שהיינו נוסעים הביתה, אז איך שהיינו מתקרבים לאיזור, ורועי היה מתחיל לעשות סימנים של "זה בסדר אולי שאני אקפוץ רגע ל…. ואחרי זה אני אפרוק / אקלח / אסדר?", אני מייד הייתי נלחצת, תמיד רוצה להגיד "לאאאאאאאאאאאאא! תישאר איתיייייי" אבל יודעת בלב שזה לא יהיה חכם להכריח אותו להישאר, ולכן אומרת "בטח, תיהנה", ובמקביל ובאופן בלתי נשלט היה יוצא לי פרצוף נעלב שאומר בדיוק ההיפך ממה שהפה אמר. כמובן שאותו פרצוף בדיוק היה מחכה לרועי גם אחרי שעה שעתיים, כשהוא היה חוזר, בינתיים בבית היה עולה ממני תדר לחוץ ולא נעים, וכשהיינו מדברים על זה בלילה, הייתי תמיד בוכה בסוף מתסכול. רועי היה מתנצל ומבטיח, ומזכיר לי שהוא שאל לפני, אני הייתי מתרככת וסולחת, וככה עד החזרה הבאה מהחופשה, שלא הייתה שונה במילימטר מהקודמת לה.

וחברות שלי, גם הן לא טמנו את ידן בצלחת באותן שנים, ותמיד אמרו לי כמה זה "לא פייר" ו"לא הוגן" כלפיי, איך שהוא מתנהג, ולמה אני צריכה לארגן את כל הבית לבד אחרי החופשה?
כמובן שהדברים שהן אמרו נכנסו אליי עמוק ללב, שרק חיכה שיבינו אותו, ואז כבר עברתי משלב ה'נעלבת והמסכנה', לשלב ה'ממורמרת שכועסת'.
והתחלתי להתחשבן איתו על כל הבריחות האלו,
כאילו אומרת: "רוצה ללכת? סבבה. אז תשלם".
ואז פתאום רועי היה חוזר מהטיול ומוצא מזוודות פתוחות לרווחה על הרצפה, אחרי שמישהי פרקה חצי מהן וחצי סתם בילגנה והשאירה לראווה;
או שהוא היה מוצא ילדים ערים ולא מרוצים אחרי שאמא שלהם הלכה במפתיע למיטה כי 'כואב לה הראש' ואמרה להם שיתקשרו לאבא, 'הוא יכין לכם שקשוקה';
או שהוא היה נכנס ומייד מקבל ממני הודעת טקסט שאומרת: "מחר *אני* יוצאת עם חברה לסרט ולבית קפה ולסושי ולקנות בגדים ולטוס לברלין ולעשות שם סדנת נודיסטים ואני לא יודעת אם נחזור ומתי".
הכל רק בשביל לא להרגיש קורבן, לא להרגיש שהטבלה לא מאוזנת, לא להרגיש שלא רואים אותי, לא להרגיש שקיבלתי בעל פחות טוב מזה שחברות שלי זכו לקבל.

ואפילו בשלב מסויים עברתי להפיק הופעות תיאטרון במיוחד בשבילו: בזמן שהוא שוטט ברחובות אני סידרתי את הסלון ואת עצמי והייתי מחכה לו בסלון הנעים, יפה וענוגה לאור נרות, עם כוס יין ביד אחת וספר מרתק בשנייה, מחייכת אליו, כאילו אומרת – "תראה כמה הפסדת כשלא היית פה כל הזמן הזה, טיפשון!".
אך כמובן שהצגה זו, שהגיעה מתוך כאב והסתרה, גם היא לא הביאה לשינוי ניכר.
ולמרות שחלפו הימים וגדלו הילדים והתרבו הנסיעות והשתכללו הניסיונות שלי להשאיר את הגבר שלי בבית כשחוזרים מחופשה – עדיין שום דבר לא השתנה:
רועי תמיד המשיך לחזור ולרצות ללכת, ואני תמיד המשכתי לחזור ולרצות שהוא יישאר.
וכשרועי ניסה "להקל" עליי מעת לעת, ולהישאר, שנינו סבלנו: זה אף פעם לא היה נעים וכיפי, כמו שתכננתי שזה יהיה, ואז תמיד הייתי מבטיחה לעצמי שלא אבקש זאת שוב ממנו. כך עד הפעם הבאה.
*
וכשחלפו השנים, והתחלנו לדבר בינינו בשפה אחרת, לא כזו שמחפשת אשמים ומעלה קורבנות, אלא כזו שבודקת מה הצורך שלנו, ומנסה להכיר את צרכיו ורצונותיו של השני,
אחד הדברים שעשיתי היה לבדוק לעומק: למה רועי בעצם הולך?
וכשניהלנו שיחות כנות בנושא, פתוחות, חופשיות, ללא האשמה וללא עלבון, גיליתי שמאד קשה לו במעברים.
וכשהוא נכנס הביתה, במיוחד אחרי חופשה, הוא חייב זמן להתרגל. ממש קשה לו המעבר מחופש לשגרה, מקודש לחול.
ולכן כשהוא בורח, הוא לא בורח ממני בעצם, הוא בורח מעצמו, מהכאב שעולה בו. יותר קל לו להתמודד עם הכאב הזה באוויר הפתוח, בחברת אנשים שמערכת היחסים איתם קלילה יותר, וככה קל לו להשטיח ולרפא את הסיטואציה.
הכאב שלו שם, כך הבנתי, הוא קדום ועמוק, ולא מעיד עליי כלל.
במקביל גיליתי שבכל פעם שרועי הולך, אני חשה מייד נטושה. וכשטבלת העשייה בינינו לא מאוזנת, אני מרגישה בקלות לא מוערכת ופראיירית.
ושהכאבים שעולים בי בסיטואציה הזו, מולו, הם קדומים ועמוקים גם הם, ולא קשורים אליו.
*
ואחרי תקופה בה אני קיבלתי את רועי בדיוק איך שהוא, בלי לשפוט ובלי להתחשבן ובלי לקחת את זה כנגדי,
ובמקביל הוא קיבל אותי, ויכל לראות שאני לא מנסה לקחת לו את החופש או לפגוע בו,
קרו כמה דברים מאד מעניינים בעיניי:

קודם כל, ההליכות של רועי הפסיקו להציק לי, ולהיפך:
פתאום קלטתי שאני בעצם ממש אוהבת שאנחנו נכנסים והוא הולך. זה מאפשר לי לארגן את הבית ואת החזרה לשגרה בדרך שלי, אני אוהבת להיות זו שמסדרת הכל במקום ויודעת מה הולך לאן, זה נותן לי בטחון וקרקע ומחזיר אותי לאיזון. למעשה הבנתי, שזו לגמרי בחירה שלי לעשות את הדברים האלו כשחוזרים (וזאת אחרי מספר פעמים בודדות שהוא עשה את זה במקומי, כאקט של התחשבנות, ואני ממש סבלתי מחוסר השליטה בסיטואציה).

ודבר שני שגיליתי, זה שגם לי יש צורך בהפרדה הזו מרועי, כשחוזרים.
ושבדיוק כמו שהוא לוקח את הרגע הזה לבד ממני, כך גם אני לוקחת אותו ממנו: בחופשות משפחתיות או זוגיות אנחנו מאד ביחד, מאד בנוכחות זה עם זה, מאד אחד בשביל השני, ללא הסחות דעת כמעט, ויש משהו ברגעי החזרה הביתה, שמאפשר לנו להתמקם רגע מחדש. לא כחלק מצמד, אלא כאדם עצמאי, בודד, יחידה נפרדת. וכשהבנתי שמה שאני הכי "מתגעגעת" אליו בחופשה הוא להיות רגע אני, דריה, בשקט שלי, במערה שלי, בלבד שלי, ראיתי איך היציאה של רועי מהבית נותנת לי מענה מדוייק לצורך הזה.
ושבכך שרועי ענה על הצורך שלו, ללכת,
הוא ענה, בדרך, גם על הצרכים שלי: לסדר לבד ולהיות לבד.

וזה באמת אולי אחד הדברים הכי חשובים שלמדנו בדרך התקשורת של הכנות: שאם אני נותן מענה לצורך שלי, בלי להתבייש מבן זוגי, בלי להסתיר את הצורך שלי, בלי להקטין את עצמי, הרבה פעמים אני מגלה שלבן הזוג שלי יש צורך שמתאים לצורך שלי, כמו כפפה ליד, צורך שהוא מעולם לא העז לבטא בקול, לפעמים אפילו לא בפנים עם עצמו. וכשאני נותן לגיטימציה לעצמי לנהוג בדרך שנעימה לי, כל עוד לא מדובר באקט שפוגע אלא בחירה שונה, אני פותח את האפשרות הזו גם לבן זוג שלי.
*
עם הקבלה המלאה של הצרכים של שנינו, לאט לאט נקודת החיכוך הזו נעלמה מחיינו:
אם פעם רועי היה נכנס, לוקח את המפתחות ומייד הולך לכל הערב, אז היום הוא כבר נכנס אחרת: לא ממהר, נהנה מהבית, אחרי זה קופץ לטיול קצר עם הכלבה, וחוזר ממש מהר.
כי ברגע שכבר אין בינינו מאבק בגזרה הזו, ושנינו מרגישים שמקבלים אותנו, אז כל אחד מתפנה לעשות עם עצמו עבודה במקום הרגשי שלו (מעברים / נטישה / כל כאב שעולה). וכך לאט לאט הכאבים שלנו זה מול זה, וכל אחד עם עצמו, משתחררים, ומפסיקים לנהל אותנו.
*
בעוד שבועיים וחצי מתחיל מחזור מספר 3 של סדנת הזוגיות שלנו, ואני באמת מתרגשת להזמין אתכם: זוגות שרוצים לייצר תקשורת אחרת, זוגות שרוצים להבין את ה"לופים" החוזרים והלכאורה לא פתירים ביניהם, זוגות שרוצים ליהנות אחד מהשני במקום לכעוס להאשים ולהיעלב, זוגות שבא להם לחגוג את החיים – בבית במשפחה ובזוגיות.
אנחנו פה, מחכים לכם ❤
בתמונה: מהפך – חזרנו מסופ"ש במלון, אני רציתי ללכת ודווקא הוא רצה להישאר