לכאוב בחנות צעצועים – דריה כנף

יצאתי עכשיו מחנות צעצועים שפתוחה בשבת.
נכנסתי לקנות מתנה לאחיין שלי, והילדים נשארו לחכות לי בחוץ עם רועי.
ובגלל שהייתי לבד הפעם, ולא התעסקתי בילדים שלי, יכולתי לשים לב למה שמתרחש סביבי,
וקלטתי, שבמקום שכולם יחייכו ויצחקו, כמו בפרסומות של המקום, כולם בעצם מרוגזים:
ההורים עמדו שם, כועסים ומיואשים, והילדים שלהם התרוצצו סביבם בוכים, צורחים ומתחננים.
***
והאמת היא שזה עצוב לראות ילד בוכה, בתוך לונה פארק של צעצועים.
ואמא עצובה, שרק רצתה לשמח.
***
ובדרך לקופה חשבתי עליי, על כמה פעמים שנגררתי בעצמי לסיטואציה כזו, ואיך שזה מחטיא את כל המטרה.
וגם חשבתי, שזה לגמרי מובן:
אנחנו קונים להם צעצוע כדי לתת חום ואהבה, אבל מטבע החיים, גם מציבים שם גבולות: "היום רק אחד", או: "רק עד 100 שקל".
וכמה קשה לקטנים האלו, הנמוכים האלו, לעמוד מול כל השפע האינסופי שלפניהם.
כמה קשה להם, באמת קשה, לבחור רק אחד. רק אחת מתוך כל האפשרויות.
כמה זה מפחיד לוותר על כל היתר, ולסמוך, באמת לסמוך שתהיה עוד הזדמנות? שנבוא לפה שוב? כמה קשה להיות קטן בעולם של גדולים ושפע וצבע ועומס של גירויים.
והרי הצעצוע לא באמת מנחם, הוא רק עושה כאילו לכמה דקות, וכולנו יודעים את זה ועדיין תולים בו תקווה.
ואז חשבתי פתאום, שכך בדיוק גם אני מרגישה בחנות בגדים, או בחנות כלי הבית. גם אני רוצה הכל מהכל, אבל לא יכולה.
גם אני מקווה להתנחם, והחור בבטן, ולא סומכת.
גם אני הכל.
***
אז כשיצאתי, וגם ממש עכשיו בשעה שכתבתי, החלטתי, שבפעם הבאה שאתמודד עם סיטואציה דומה, אני לא אגיד להם שככה זה. או ש"זה מה שהחלטנו בבית, זוכרת?".
אני אגיד להם שאני ממש מבינה שזה קשה לבחור. ושגם לי זה ככה. ושיהיו לנו, בעזרת השם, עוד המון הזדמנויות לבוא לפה. ואבטיח ואסתכל בעיניים. ואגיד שאני יודעת שזה כואב עכשיו, ושזה בסדר.
זה בסדר לכאוב גם בתוך חנות צעצועים.
***
לראות אותם – לראות אותנו.