אתמול היה לי יום נרגן כזה.
הייתי אחרי כמה ימי מחלה, ובבוקר ולמרות שיחסית חזרתי למציאות, הכל היה נראה לי שלילי: החדר שינה שלנו היה נראה לי מגעיל, דריה עיצבנה אותי בלב בכל משפט שלישי שהיא אמרה, כשיצאנו לטייל בשדות ליד הבית הם היו נראים לי קטנים עם המון כבישים וזיהום אוויר מסביב, בשנייה שאורי הדליק את המסך נאמתי לו שהוא מגזים, ושנייה אחרי זה הרגשתי שאני הורה מחורבן שלא עושה מספיק דברים עם הילדים שלו, לאו דווקא בשבת הזו שאני אחרי מחלה, אלא בכלל.
וכל היום עלמה לא הייתה איתנו, היא היתה בטיול, ובערב כשהיא חזרה הביתה אז היא באה מלאה באנרגיות של שמחה, והיא שמה מוזיקה והתחילה לרקוד ולשיר ולשמוח, ובשנייה הצטרפנו אליה כולנו. ואחרי כמה זמן דריה העלתה את איימי לישון ואורי הלך להתארגן ונשארנו למטה בסלון רק עלמה ואני, המשכנו לרקוד וכל הזמן הזה שמתי לב שאני נע בין להיות לגמרי בחוויה, לבין מלא מחשבות שמתרוצצות לי בראש, מחשבות שלא נותנות לי ליהנות עד הסוף. וברגע אחד עלמה מסתכלת לי בעיניים ואומרת רק עם השפתיים: "איזה כיף לנו אבא", ואיך שהיא אומרת את זה אני קולט איך כל הגוף שלי נכנס לחרדה. נפגש עם מעגל הכאב שלי. הכאב שאומר שאסור ממש ליהנות, שאסור להראות שממש נהנים, שאסור להרגיש שממש נהנים, ובטח שאסור להגיד שממש נהנים.
ולמה?
כי ברגע אחד זה יכול להיגמר.
ואז זה יהיה הרבה יותר כואב.
כי אז אני לא אהיה מוכן.
וזה יפתיע אותי שזה נגמר.
כמו בכל מיני זכרונות שיש לי, דברים שאמרו לי, רגעים שקרו לי, דברים שנגמרו לי, הנאות שנלקחו ממני.
בגוף שלי יש ידיעה ברורה: אסור לי להנות יותר מדי.
"זה מפחיד אותי שכיף מדי", אני לוחש בחזרה, "אני יודעת", היא עונה וממשיכה לצחוק ולחייך.
ובערב בטיול עם הכלבה אני מתחיל פתאום לתהות: אולי יש פעמים שהנרגנות שלי, וחוסר המרוצות שלי מדברים, זה מעין מנגון הגנה מטורף כזה? ששומר עליי שלא יהיה לי כיף מדי? שדואג להראות לי תמיד מה לא מספיק טוב. מה חסר. כדי שאני לא אצליח להנות עד הסוף מהרגעים הקטנים של החיים?
ואני מתחיל לתהות אם ההגנה הזאת שווה את זה. אולי מותר לי בכל פעם עוד ועוד רגעים, בהם מותר לי פשוט להנות ולכייף. ממש עד הסוף.
כנות – מותר להרגיש עד הסוף.