הילדות שלי הייתה מורכבת, היה לי קשה חברתית, אני ואבא שלי עברנו הרבה קשיים בקשר שלנו, הוא עבד מאוד קשה וסבל מהעבודה שלו והרבה מהתסכול הזה יצא כלפי, הביטחון העצמי שלי היה מאוד נמוך, והרגשתי רגשות לא פשוטים, אי שם בשנות השמונים.
ואני זוכר שלפני השינה הייתי אוהב לדמיין, שיום יבוא ותהיה לי משפחה, ושאני אתפרנס ממשהו שאני אוהב, ושאני אהיה בבית כשהילדים שלי חוזרים מבית ספר, ואדבר איתם, אוכל איתם אוכל טרי שאני אכין, שאני איהנה אי שם בעתיד מהמשפחה שתהיה לי.
והשבוע כשחזרתי הביתה מהמשרד, בשתיים בצהריים, אחרי שלקחתי את הילדים מבית הספר הכנתי להם ארוחת מלכים ונשכבתי בסלון, מחכה לדריה שתחזור, התחילו לי המחשבות הרגילות:
על העסק ועל התוכן שאני מלמד ועל כל מיני דברים שאני אובססיבי אליהם. ולאט לאט הפרצוף שלי נהיה רציני, הבטן התחילה לכאוב לי, וברגע אחד הייתי מופעל רגשית, ברגע אחד הרגשתי כואב, הרגשתי סובל.
ובגלל שאני חוקר את עצמי כבר תקופה ארוכה ישר זיהיתי מה קורה לי: זוהי טראומת האושר שלי. הנה, אני חי את מה שרציתי, ולמרות שאני ממש עכשיו בתוך הסצנה שפיללתי אליה, במקום להתמוגג ליהנות ולהיות מאושר, אני נוטע בי מחשבות ותחושות שיורידו לי את רמת האושר.
ולמה?
כי כשהייתי קטן, היינו שמחים ומבלים עד שאבא שלי היה חוזר הביתה, עצבני וכועס מהעבודה, והגוף שלי מפחד שוב להרגיש את האושר. הוא זוכר, איך זה יכול להיגמר.
אז בשביל להגן עליי מהפגיעה שהוא זוכר מהילדות, הוא נעזר במחשבות ותחושות על מנת לבאס אותי, וזה מצליח לו.
ברגעים כאלו אני אוהב לחפש את האושר בגוף
שלי, וממש להניע אותו בריקוד, בתנועה, בלהוציא קולות מהפה, מנסה להראות לגוף שלי שמותר לו להיות מאושר ועוזר לאנרגיה הזו לנוע בגוף שלי.
נמאס לי לרדוף אחרי האושר בזמן שהוא כבר כאן, ואני כל כך פוחד להרגיש אותו, הגיע הזמן לחזור להניע אותו.
כנות – אוהב אתכם, רועי.