אחרי שבועות ארוכים של שגרה אינטנסיבית, דריה הזמינה לנו חופשה, באחת מהבקתות המדהימות, ואני לא מגזים, בצפון הנגב (הכי מומלץ בעולם – סעו).
בריכה פרטית מחוממת, אמבטיה גדולה ומפנקת, מיטה ליד חלונות גדולים, וילונות לבנים, והמון טבע ונוף – כל מה שכל זוג יכול לחלום עליו, גן עדן של ממש.
ובאמת בשנייה שנכנסנו לבקתה נפתח לנו הלב, זרמים של עונג זרמו בגוף של שנינו, קפצנו לבריכה, עשינו אמבטיה, ועברנו בין כל הפינות שעוצבו כאילו במיוחד בשבילנו,
אבל למחרת, בבוקר הראשון לחופשה, תוך כדי שקיבלנו לחדר ארוחת בוקר מפנקת, אני אמרתי משהו, שהדליק משהו אצלה, שהצית משהו אצלי.
עוד מילה שלי ועוד תגובה שלה, ורגשות ותחושות כבר מציפות את הגוף שלנו,
ובלי להבין איך זה יכול להיות, הרי אנחנו בתוך גן עדן, אנחנו אשכרה מצליחים לריב.
"בואי נצא לטיול בטבע", הצעתי, "אולי אם נשנה אווירה, אולי אם הגוף יוכל להיות בתנועה, הדברים יתבהרו ונצליח להבין איך ולמה פתאום אנחנו רבים".
ובאמת נעלנו נעליים ויצאנו לטיול בשדות הפתוחים שעוטפים את הבקתה שלנו: שמיים כחולים, ענני נוצה, ציפורים חגות באוויר, אבל מבפנים שנינו עדיין סוערים.
זיכרונות מהעבר, כאבים מאז ועד היום מפלחים את גופנו, מדהים לפעמים מה שמילה אחת יכולה לעורר.
ואנחנו צועדים אחד ליד השנייה, לא אומרים מילה, אני מנסה לשלוח יד לעבר ידה של אהובתי והיא לא נעתרת,
אבל הפעולה הזו מצידי גורמת לה להסתכל לי עמוק בתוך העיניים, ולשאול: "למה אמרת לי את זה קודם?".
"כי זה מה שהרגשתי", אני אומר,
ולא צריך הרבה בשביל ששנינו שוב נפרוק את הכאב שלנו אחד על השני,
אבל תוך כדי שאנחנו מדברים ואומרים ועונים,
דריה עוצרת פתאום, והעיניים שלה מסתכלות מאחוריי: "אני לא מאמינה", היא אומרת,
ואני מסתובב אחורה, לראות בעצמי מה היא רואה, ואני לא מאמין למראה עיניי:
מולנו נמצא נץ גדול, שתלוי הפוך, מחוט ניילון שיוצא מגג של חממה נטושה.
החוט כנראה הסתבך לו באחת הנוצות של הכנף, והוא נתפס, ולמרות שהוא כל הזמן מנסה לעוף, הוא לא מצליח ופשוט מסתובב סביב עצמו – חג במעגלים.
בלי לחשוב יותר מדי התחלתי לרוץ לעבר החממה, לא יודע מה בדיוק ואיך אני הולך לעשות, אבל ברור לי שאני חייב לשחרר את הנץ התלוי,
ודריה, היא רצה אחרי, ובינתיים קוראת לעברי כל מיני מילות אזהרה: "תיזהר, זו ציפור דורסת, הוא יכול לנשוך אותך, חכה אני אקרא למישהו".
אבל המילים שלה, לא יכולות להשפיע עליי, הגוף והלב שלי יודעים שאת הנץ הזה יש לשחרר ועכשיו,
ואני מגיע אליו, מוצא מקל, ומתחיל לנסות לקרוע את חוט הניילון,
הנץ בינתיים חג סביבי, אבל אני מרגיש שהוא יודע שאני פה לטובתו,
והוא כנראה גם עייף ומותש כבר, כך שהוא פשוט נותן לי לעשות את העבודה,
ובאמת תוך כמה שניות אני מצליח לחתוך את החוט,
והנץ עף,
אבל במקום לעוף החוצה, לשמיים הכחולים,
הוא עף פנימה, לתוך החממה,
עף, ותוך כמה שניות עוצר מסתובב ונוחת על הרצפה,
ואז מניח את הראש שלו על הקרקע, ופורש כנפיים לצדדים.
"הוא מת?" דריה שואלת מבוהלת מרחוק,
"לא יודע", אני עונה,
ואנחנו מתחילים ביחד להתקדם לעברו.
והוא שוכב שם עם עיניים פתוחות, נושם אבל לא זז,
אני שורף בזהירות, עם מצית, את שאריות החוט שנותרו קשורות אליו,
ודריה מציעה,
"נתקשר לבעלי הצימר, הוא בטח מיובש".
"כן, חייבים לקחת אותו לווטרינר", אני מסכים, ודריה מתקשרת,
ותוך כדי שהיא מדברת עם בעלת הצימר המדהימה, שמייד התגייסה לעזור, אני צועק: "שיביאו גם מים וקופסא גדולה",
ובאמת תוך כמה דקות הם מגיעים, אנחנו נכנסים שוב כולנו יחד לתוך החממה,
והנץ, שבאותו רגע בעל הצימר מתקן אותי, ומספר לי שזו דיה,
מזהה אותנו מתקרבים אליה,
ושוב מנסה לעוף,
רק שהפעם היא עפה עוד יותר עמוק לתוך החממה.
בעל הצימר ממלמל לעצמו: "זה ממש מבוך בשבילה",
ואז אני מבין בעצם, למה היא לא עפה החוצה לשמיים, למה היא לא בורחת מהחממה:
אני מסתכל סביבי וקולט שכל החממה מלאה בחוטים, כמו זה שהיא נתפסה בו, וחבלים דקים, עליהם תלויות עגבניות שרי מצומקות ופלפלים כתומים שראו ימים טובים יותר.
הדיה לא יודעת איך לעוף ביניהם, אני מבין, ולכן היא קצת לכודה כאן, בתוך החממה.
אחרי ניסיונות של כמה דקות למחוא כפיים ולקדם את הדיה, בתעופות קטנות, אל היציאה,
אנחנו קולטים כולנו, שבמקום להקל עליה, אנחנו אולי רק מלחיצים אותה,
ומסכימים בינינו שאם נלך, היא וודאי תמצא את הדרך החוצה, תוכל להפעיל את כל החושים שלה:
אולי תעוף נמוך, מתחת לחבלים, או אולי אפילו תלך על האדמה, עד היציאה,
מחוץ למבוך.
וכשאנחנו יוצאים החוצה, ונפרדים מבעלי הצימר, דריה ואני כבר צועדים יד ביד,
ומחליטים ללכת ולהישכב על האדמה הטובה.
וכשאנחנו נשכבים ומסתכלים על השמיים, מתבוננים יחד בציפורים העפות,
דריה פתאום לוחשת לי שהיא מרגישה, כשהיא שוכבת עכשיו על כל כדור הארץ, שכולו מאחוריה, תומך בה,
ותוך שנייה אני גם מרגיש את זה.
ולרגע נראה לי שאולי הדיה הייתה שיעור בשבילנו.
ושאולי בדיוק כמונו, גם אנחנו, כשנסענו לחופשה, התרנו כך את חוט הניילון, שקשר אותנו לשגרה,
שגרה שלרוב, גורמת לנו לחוג במעגלים.
ואולי בדיוק כמו הדיה, גם אנחנו ציפינו שאם רק נתיר את החוט הזה, נעוף מייד לשמיים, חופשיים, לחופש רגוע של אהבה זוגית,
אבל במקום זה, עפנו לתוך חממה.
חממה מלאה בחוטים ובחבלים, מלאה בכאבים, רגשות, אמונות וציפיות.
וכנראה שגם בשבילנו, הדרך החוצה, לשמיים הפתוחים, לאהבה ולעונג,
צריכה לעבור דרך תעופה נמוכה, דרך הליכה על האדמה, דרך הקרקע של כל מה שיש לנו, של כל מה שיציב לנו: כנות, תקשורת, הקשבה, אהבה, מגע ומבט לעיניים.
ומתוך הצעידה הזו, תבוא גם התעופה לשמיים הכחולים והפתוחים, שנמצאים ממש מעבר לפינה.
ואחרי זמן ששכבנו כך על האדמה, הלכנו לבדוק מה עם הדיה, אבל היא כבר לא הייתה בחממה.
וכשהסתכלנו למעלה, ראינו המון ציפורים חגות בשמיים, ודמיינו לנו שאחת מהם זו היא.
ושעכשיו, אחרי שהותר לה החוט, ואחרי שמצאה את דרכה על האדמה, היא עפה בשמיים הפתוחים.