כנות – שנדע גם אנחנו ליהנות, ולהגשים את עצמינו במלואנו

מישהו באמצע משהו:
דמיינו שהילד שלכם משחק במחשב, ושם הוא גיבור. הוא נהנה, הוא משחק, הוא מנצח מפלצות. ברגעים אלו זורמת בגוף שלו הנאה שלו מעצמו, הגשמה. ופתאום ההורה שלו מתעצבן מזה, רוצה שהוא יפסיק. אולי צריך כבר לצאת מהבית, אולי הילד כבר הרבה זמן במחשב, אולי ההורה רוצה שהילד יעשה משהו אחר. ואז ההורה צועק עליו, מכבה לו את המחשב, אומר לו מילים כמו 'אתה עצלן', 'אתה כל היום מול המחשב', 'אתה לא מתחשב', 'אתה לא אחראי', או כל מיני מילים אחרות שנפלטות לנו כהורים לפעמים מהפה.
או נגיד שהילדה שלכם הזמינה חברות, והן משתוללות וקופצות על הספות, וצועקות ושרות, ובאותם רגעים הן מאושרות: עונג והנאה זורמים להן בגוף. ופתאום בא ההורה וכועס עליהן. צועק. מאיים. מספר שזה ייגמר בבכי. מזהיר שזה יכול להיגמר בבית חולים.
או כשהבת המתבגרת שרה במקלחת, ולוקחת את הזמן, ונהנית ומתפנקת, וכולם מחכים לה, וצועקים עליה פתאום, ואומרים כל מיני מילים על 'התחשבות,' 'אגואיסטיות', ועל איך היא 'מרוכזת בעצמה'.
אז מה קורה לילדים שלנו בשניות האלו בגוף?
מה קורה בחיבור המפתיע הזה, בין הנאה, עצמה, נוכחות, חופש, לבין צעקות, הפחדות, כעס, ביקורת ושיפוט?
נוצר בגוף חיבור – בין הנאה לבין כאב.
בדיוק כמו שאצלנו ההורים זה נוצר, כבר כשהיינו ילדים.
ולכאב הזה אני קורא "כאב ה-מתנה".
"כאב המתנה" הוא אותה הידבקות בין הנאה והגשמה, לבין כאב.
ואני מלמד עליו בסדנאות, ומנסה לעזור לעצמי, ולאנשים שאני פוגש, להפריד אותו, ולהצליח שוב לחזור וליהנות ולהגשים את עצמנו בלי הפחד מהכאב, שעלול לבוא בכל רגע.
ואני כותב את המילים האלו עם בקשה שהגיעה מהבן שלי, אורי, לפני כמה שנים,
כשכעסתי עליו בפתאומיות בזמן ששיחק במחשב: "אבא", הוא אמר לי אז, "כשאתה ככה מפתיע אותי, בזמן שאני נהנה, זה ממש עושה לי כאב בגוף. תזכור שיש פה אותי, מישהו באמצע משהו".
ואת הבקשה הזו אני משתדל לקיים:
כשאיימי (5.5) מזמינה חברות ומשתוללת איתם,
כשעלמה (13.5) לוקחת את הזמן במקלחת,
כשאורי (12) משחק במחשב.
זוכר שיש פה מישהו באמצע משהו.
כנות – שנדע גם אנחנו ליהנות, ולהגשים את עצמינו במלואנו.