לפעמים כשיש אצל אחד הילדים שלי חבר או חברה אני מרגיש קצת מוזר בכניסה שלי הביתה, כי איך שאני נכנס אני ישר מספר לכולם את כל מה שהיה לי היום. את כל האירועים הרגשות הפחדים השמחות התיאורים. בקיצור אתם מבינים. וכמובן שזה ישר גורם לדריה ולילדים לשתף את שלהם. ואז אנחנו נכנסים אחד לשני בדברים, ומקשיבים, ומכילים, וגם מתעצבנים שאני עכשיו, לא אני עכשיו, לא אני עכשיו מספר.
וכבר שמעתי מחברים של הילדים שאמרו לי במפורש:
"אתם מוזרים שאין לכם שיחות ילדים ושיחות מבוגרים,
ושכולם אצלכם מדברים על הכל".
ואולי זה לא נכון ואולי צריך להפריד בין שיחות ילדים לשיחות מבוגרים, אבל כל פעם שחבר או חברה של הילדים שלי מתחיל לשתף מעצמו, ולספר אצלנו במטבח את הלב שלו, וגם לייעץ לנו מנקודת מבטו על הדברים שלנו, אני תמיד מרגיש שהרגע משהו טוב קרה.