כנות – רגשות מרגישים, פעולות עושים.

ואחרי שסיימתי לצלוב את דריה, ריפרשתי שוב ושוב את העמוד של הקבוצה שפתחנו בפייסבוק לצורך הסדנא,
ובעודי קורא את כל הפוסטים המרגשים שכתובים שם, חיפשתי להבין, מבין השורות, האם מתחת לפרגון יש גם ביקורת? קולות לא מרוצים? משהו שעשיתי לא בסדר?
וכל הלילה של חמישי שחזרתי שוב שוב בראשי תרגילים שעשיתי, משפטים שאמרתי, תחושות שהרגשתי,
בודק אם יכולתי לעשות טוב יותר, נכון יותר, מחפש איפה טעיתי, היכן לא דייקתי.
ובבוקר של שישי, אחרי ששוב ניסיתי לצלוב את דריה בשאלות, ואחרי ששאלתי בפעם ה- 5: "כן? את בטוחה שנתתי מספיק תוכן?",
היא עצרה אותי, ובמקום לענות לי שוב: "כן, נתת מספיק", היא אמרה: "אתה ממש לא מוכן להרגיש שהצלחת, הא? כאילו שאתה מחפש בכוח להרגיש שנכשלת".
והמשפט הזה השתיק אותי.
אני אשכרה מחפש מה לא היה מספיק טוב.
אני אשכרה מנסה להרגיש לא מוצלח.
וכל הסוף שבוע חשבתי רק על זה:
למה שאני אפחד להרגיש שהצלחתי?
מה זה המנגנון הזה?
האם, לא משנה מה יקרה, אני תמיד אסתובב עם תחושת כישלון?
וכשחוקרים משהו, כשחושבים על משהו, גם מוצאים את התשובות.

פתאום הבנתי, שאני מפחד להתמסר לתחושת השיכרון חושים שיש לי מהיומיים האלו,
שאני מפחד להאמין לכל הפרגונים שקיבלתי בהודעות פרטיות, בפוסטים בפייסבוק, בקבוצה הסגורה,
כי אני מפחד ללכת שולל אחרי כל האהבה הזו,
מפחד שאם אני אלך אחריה, שאם אני אאמין בה,
אז בפעם הבאה שיבוא כישלון, שתבוא אכזבה,
אני לא אדע איך להתמודד איתם.
אני אהיה מופתע, לא מוכן,
ואני אתרסק בצורה כזו שאני לא אוכל לקום משם על הרגליים.
אני בעצם מחפש בכוח דברים לא טובים שהיו בסדנה, כדי לא להרגיש מוצלח,
כי אם אני ארגיש מוצלח, אני לא אהיה מוכן לכישלונות העתידיים שלי.

וכשראיתי את זה פתאום, ראיתי אותי פתאום, את הילד הזה שחי בתוכי.
הילד שמפחד להתאכזב, להיפגע, ששומר על עצמו, שמכין את עצמו לכישלונות, שמכין את עצמו כדי שיוכל להמשיך להיות בתנועה לעבר הרצונות שלו.
וברגע הזה הבנתי שבסדנא הזו, גם אני עברתי סדנא.
ושבסדנא הזו גם אני פגשתי עוד פחד שיש לי, בדרך שלי, בעסק שלי:
את הפחד לעלות גבוה מדי, בשביל לא ליפול חזק מדי.
ועכשיו, כשפגשתי את זה, אני הולך להרגיש את זה.

כנות – רגשות מרגישים, פעולות עושים.