כנות – מלבד לקרבה

ביום רביעי האחרון, הילדים הגדולים שלי הלכו למדורות ל"ג בעומר כיתתיות,
רועי, בגלל שזה ערב קבוע שבו אני לומדת, לקח את הקטנה למדורה של הגן, בלעדיי,
ואני עבדתי עד 7, ומשם תכננתי לנסוע כרגיל לשיעור ימימה.
———–
אבל בדרך לשיעור, כשכבר ממש עמדתי להיכנס לשביל הגישה לחנייה של המורה שלי,
עלה בי פתאום קול כזה, שלא רצה להיכנס, ולפגוש את כל החברות שלי.
קול שרצה פתאום שקט. ובית. להיות לבד.
היה לי שבוע עמוס מאד,
ימים ארוכים מהרגיל, הרבה פגישות ועשייה,
ופתאום רציתי לכבות הכל, ופשוט להיות לבד.
ידעתי שהבית, בניגוד לכל ערב אחר, ריק לחלוטין,
ורק רציתי לחזור אליו, להיות בשקט.
"אבל יש שיעור", עלה בי הקול השני, "מה, סתם כך לא תלכי? לא חבל?", הוא תהה בי,
אבל הקול הראשון שרצה ללכת הביתה היה עקשן יותר,
ומהון להון מצאתי את עצמי חונה, אבל לא בחנייה של השיעור, אלא ליד הבית.
———–
איזה כיף, חשבתי לי, יש לי לפחות שעה וחצי עד שרועי ואיימי יחזרו!
אני אשב לראות פרק של "יום האם", עם כוס יין, לבד עם עצמי.
איזה ערב מושלם!
אבל במקביל, גם עלו בי כל הזמן קולות של: "איזה אגואיסטית", ו"רועי לקח את הקטנה לבד רק כי את לומדת. בעצם יצאת שקרנית!",
ועוד ועוד מחמאות עצמיות שכאלו,
וכשכבר לא יכולתי לשמוע אותן נוקשות בי כך,
הרמתי ת'נייד והתקשרתי אליו.
"איפה את?" הוא ענה, ואני מייד הודיתי שלא הלכתי בסוף לשיעור.
"באמת? אז בואי תצטרפי למדורה!" הוא קרא אליי בגיל,
אך אני מהעבר השני של הקו, בלעתי רוק:
"האמת שאני לא מרגישה הכי טוב", מצאתי את עצמי אומרת, בפה רפה,
"הלכתי הביתה כי אני חלשה כזו. ניפגש בבית כשתסיימו".
"אוקיי", הוא אמר בקול קצת מאוכזב, וחשבתי שבזה זה ייגמר,
אבל אחרי 3 דקות בדיוק הוא התקשר שוב ואמר: "היי ממי! אנחנו בדרך הביתה! איימי שמעה שאת בבית ורצתה לחזור".
"מה? מה? אבל…………. אתם באמצע המדורה? לא חבל? תחזרו, תחזרו לשם", ניסיתי להגן בחירוף נפש על הערב שתכננתי לי,
אבל איימי ממקומה בכסא האחורי צעקה לטלפון: "אמא! אמא! אני בדרך אליך!"
ורועי הוסיף: "הכי כיף ממי, נהיה ביחד, אני מת מרעב תכיני לי רגע חביתת ירוקים כזאת שאני אוהב, טוב?"
ואני בחצי פה מלמלתי: "בטח, בטח, הולכת להכין, סעו בזהירות".
————
מלמלתי, וניתקתי את הטלפון, באכזבה מהולה בכעס.
אכזבה על הלבד שהלך לי כך,
וכעס על כך שאני מעיזה להרגיש את זה.
"הם עוד יעשו תאונה אם תמשיכי לחשוב כך!" כעסתי על עצמי מבפנים,
"עוד יהיה לך שקט לכל החיים", איימתי עליי,
ובאמת באותו רגע מייד תפסתי את עצמי, קמתי מהספה,
והלכתי לחתוך הרבה הרבה ירוקים לחביתה שלו.
כמו שהוא אוהב.
———–
ואז הם הגיעו, חיבוקים ונשיקות, קפה וחביתות,
ואחרי האמבטיה של איימי, נשכבתי לידה כרגיל, להרדים אותה.
"בואי תשבי איתי!" הוא קרא לי מלמטה,
ואני, שעוד בפנים בלב רציתי שקט שלא זכיתי לו,
עניתי: "עוד מעט, אני מרדימה".
ואחרי רבע שעה כשכבר עברתי בשקט לחדר שלנו,
וישבתי שם עם עצמי,
הוא שוב קרא לי מהגינה, וכשלא עניתי, כתב לי בצ'אט של הפייסבוק:
"אני רואה שאת ערה קוקי 🙂 בואי, נדבר קצת",
ומצד אחד הרגשתי גל של חום עוטף אותי, ואהבה, ובעיקר הערכה,
איזה כיף שיש לי בעל שרוצה קרבה ומגע ולהיות ביחד,
אבל מצד שני גם הרגשתי שאני לא מסוגלת.
לא מסוגלת עכשיו לדבר ולספר ולהקשיב ולחייך ולתת ולקבל כלום.
אני פשוט חייבת להיות לבד.
—————
אבל כמובן שלא אמרתי את זה, כי זה אגואיסטי ומכוער ובטח נריב אם אגיד,
אז רק כתבתי: "ממי אני גמורה, הולכת לישון, נדבר מחר".
בתגובה הוא כתב: "חכי שנייה, אני עולה",
אני מצידי כבר לא עניתי, אלא נכנסתי למיטה,
הכנסתי ראש חזק חזק מתחת לפוך,
ועצמתי ממש בכוח את העיניים הבכלל לא עייפות שלי.
————–
ואז הוא עלה.
שמעתי אותו צועד במדרגות,
הקול הזה שאני כל כך אוהבת,
שמבשר לי שהנה, הוא מצטרף אליי, כמו בכל ערב,
אבל במקום לשמוח מהקול הזה, ולפתוח לקראתו את השמיכה החמה,
הרגשתי כיווץ קטן כזה.
הרגשתי שאני ממש רוצה לברוח,
ולא הבנתי עד הסוף למה, ובעיקר ממי.
הוא הרי כזה חמוד רועי שלי, ואהוב, ומה אני רוצה ממנו בכלל,
אבל בלב הרגשתי שאני חייבת להירדם ועכשיו,
להיעלם. שרק לא ידברו איתי.
————–
וכשהוא נכנס למיטה,
וחיבק אותי, בטבעיות כזו,
ואפילו שאל איך אני מרגישה ואם אני מתחרטת שלא הלכתי לשיעור?
הגוף שלי פתאום מאד כעס.
כעס ורתח פתאום,
והצטמצם ממגעו המוכר.
שכבתי שם, והרגשתי כאילו זה עתה סיימנו את ריב חיינו.
וכדי לא להיות במקום הזה, שפתאום כועס עליו, על לא עוול,
וכדי לא לריב בטעות, או להחמיץ פנים,
מצאתי את עצמי מתרוממת פתאום,
יוצאת החוצה מהמיטה, ונעמדת מולו:
"אני חייבת לרדת למטה".
"מה?" הוא שאל המום, "הרגע אמרת שאת גמורה. לאן את הולכת?", הוא ניסה להבין,
ואני עניתי: "לחכות לעלמה, היא צריכה לחזור ב- 1 ואני לא רוצה שנישן עם דלת פתוחה".
"טוב אז בואי תחכי לה פה, תקראי או משהו, מה יש לך לשבת לבד בסלון באמצע הלילה", שאל,
"חשבתי שאת לא מרגישה טוב?",
ואני בשלב הזה, כבר ממש שיקרתי:
"אני חייבת לעבוד על משהו, ואני לא רוצה להפריע לך. לך לישון ואני אעלה כשאסיים".
את כל זה אמרתי, במקום פשוט להגיד: "אני רוצה להיות לבד".
—————
ועכשיו אני כבר יושבת בסלון,
עבודה אני לא מסוגלת או רוצה בכלל לעשות כרגע,
הרי כל מה שאני מחפשת זה רק שקט מהכל.
אז מזגתי לי כוס יין,
(למי אני משקרת, שתיתי ישר מהבקבוק),
פתחתי את המחשב,
והתחלתי לראות פרק של "יום האם".
בין לבין כתבתי סטטוס, התלוצצתי עם קוראיי,
בהיתי בתמונות של הילדים (אני תמיד עושה את זה כשהם לא בבית),
וחיכיתי, בעירנות מלאה, שעלמה שלי תחזור.
נכון, הייתי סוף סוף לבד, כמו שרציתי,
אבל לא הייתי בשקט האמיתי שייחלתי לו.
הייתי לבד, אבל ייסורי המצפון, גם הם היו אותי.
כעס ושיפוט עצמי אפפו אותי,
וכשישבתי שם הרגשתי אשה רעה. ואמא רעה.
אדם רע. נקודה.
———–
ולמחרת בבוקר,
רועי יצא מוקדם מאד לעבודה,
אני קמתי לארגן את הקטנה לגן,
ואחרי שנפרדנו לשלום, ונסעתי למשרד כהרגלי,
הגעתי לחנייה, עצרתי את הרכב,
ופתאום הרגשתי שאני לא מסוגלת לעלות.
פתאום, שוב, עלה בי פתאום קול כזה, שלא רצה להיכנס, ולפגוש אנשים.
קול שרצה שקט. ובית. ולהיות לבד.
ובדיוק כמו אתמול, מצאתי את עצמי חונה בסוף,
אבל לא בחנייה של המשרד, אלא ליד הבית.
———–
ונכנסתי הביתה, והוא היה שקט כזה.
בדיוק כמו אתמול.
רק שהפעם רועי לא ביקש להצטרף.
הוא כבר היה שקוע עמוק בתוך יומו,
וכשניסיתי לדבר איתו, הוא כתב לי שהוא בפגישות וחוזר מאוחר,
ובין השורות הרגשתי שהוא נעלב ממני אתמול.
ולא מבין.
ואז כבר שוב הרגשתי לבד,
אבל הפעם ממקום אחר לגמרי.
הפעם ממקום בודד,
מקום שהתנהג לא יפה ועכשיו דוחים אותו.
הרגשתי לבד מרועי.
וזה עשה לי עצוב.
————–
ואחרי שהייתי אתמול יום שלם לבד,
אולי לראשונה מאז שאני עצמאית לא הלכתי לעבודה,
נפגשנו בערב, רועי ואני.
בעשר בלילה נפגשנו לראשונה, במדורה של חברים,
אני הגעתי מהבית, אחרי יום שלם של כלום,
והוא הגיע מהעבודה,
וגם כשישבנו שם, לא ממש דיברנו.
כולם דיברנו לידו, וצחקו,
ואני ישבתי עם עצמי, בצד,
לבד.
וחשבתי על זה, שיש לי כל כך הרבה לבד כשאני רוצה.
אני הרי כל כך עצמאית במהות שלי.
אז על מה כל כך התעקשתי אתמול?
עבור מה חירפתי את נפשי?
ואחרי שסיימתי לכעוס עליי על איך שהתנהגתי,
ניסיתי באמת להבין,
לא בשיפוטיות,
אלא ממקום אוהב ומכבד את עצמי:
אם אני לא אגואיסטית, ורעה, ומטופשת,
אז מה לעזאזל קרה שם? ב- 24 שעות האחרונות?
הרי בשכל אני יודעת, שהלבד הזה שרציתי בו, הוא מאד לגיטימי בשנת 2016.
הוא צורך טבעי ומקובל.
שיכולתי פשוט להגיד: "רועי, האמת שבא לי להיות לבד. זה לא אישי נגדך, היה לי שבוע עמוס ואני חייבת קצת לשמוע את עצמי".
זהו.
והצורך הזה בוודאי היה מתקבל מבחינתו.
אז למה לא אמרתי את זה,
ובמקום זה ברחתי ממנו, עולה ויורדת ברחבי הבית?
———–
וגיליתי, שהסיבה לכך היא פשוטה:
ברחתי מרועי, כי הבקשה הזו ללבד, לא באמת לגיטימית בעיניי.
כי יש בי אמונה, שאם אני ארצה להיות לבד,
זה יעיד על כך שאני מעדיפה להיות בנפרד ממנו,
ואז זה אומר שלא טוב בינינו.
שיש לנו בעיה.
ואם אגיד את זה בקול,
רועי יגלה שיש לנו בעיה,
ואז זה כבר לא יהיה בשליטתי.
כלומר, אני כל כך מפחדת שנתרחק זה מזו,
שלא נזדקק יותר אחד לשני,
שאני בונה תפאורות ותיאוריות שלמות,
רק כדי שהבקשה הפשוטה להיות לבד, לא תעלה.
לא תצוף למעלה, ותפריד בינינו.