כנות – אהבה מניעה אותנו מעבר לחומות שלנו

כילד ירושלמי בשנות ה- 80 למדתי לחשוב בהכללות והפחדות. תמיד הרגשתי מאוים ממי שהוא לא אני, המבוגרים סביבי, ששמעו חדשות ודיברו על פיגועים ומלחמות, הסבירו לי באופן לא מודע בהכרח, שיש סביבנו אנשים אחרים: שונים מאיתנו, שמסוכנים לנו,
ואת אמונות היסוד האלו שהוטבעו בי לקח לי הרבה שנים לשחרר.
ואחד האירועים ששינה לי את כל ההסתכלות קרה בגיל 18: גרתי בשכונת רמות בירושלים, ומעבר לשער ביתי התגוררה נערה יפה, שאולי לא סיפרתי לה את זה עד הרגע, אבל הייתי קצת מאוהב בה. תמיד ניסיתי להרשים אותה, להראות לה שאני הנער הכי מגניב בירושלים, היא הייתה קטנה ממני בשנתיים ומהעיניים שהביטו בה אז, תמיד חשבתי ש"אין לה אלוהים". אני גדלתי בבתי דתי, אבא שלי הוא אדם שמרן יחסית, והיא גדלה בבית אשכנזי, חילוני ופתוח, כזה שהיה נראה תמיד מבחוץ שמותר לה לעשות הכול (והיא גם באמת עשתה כל מה שבא לה).
וערב אחד, כשחזרתי בלילה מחברים, ראיתי אותה יושבת על המדרגות של שביל הגישה, ממש ליד דלת הכניסה לביתי.
"אני מחכה לך", היא אמרה לי מייד. "מחכה לי?" שאלתי, והיא התרוממה: "כן, אני צריכה ממך עזרה ואתה לא יכול להגיד לי לא. יש לך רישיון, נכון?"
"נכון" עניתי, והיא מייד אמרה: "יופי. אני נכנסת לקחת לאמא שלי את המפתחות של האוטו, ואתה תקפיץ אותי לאנשהו".
"רגע, אמא שלך יודעת מזה?" שאלתי המום, והיא השיבה: "לא בדיוק, אבל עכשיו אחת בלילה, והיא ישנה, אל תדאג, היא לעולם לא תדע מזה".
"אז לא, אני לא מסוגל לעשות את זה", אמרתי בתגובה, אבל אז הנערה הזו, בת ה- 16, היפה, השכנה שלי, הסיתה את שיערה הזהוב מהפנים, הביטה בי במבט נוקב כזה, שחדר את כל החומות שלי, ואמרה, לאט וברור: "אתה חייב לעזור לי".
ולפני שהמחשבות שלי מספיקות להסתדר מחדש, הפה שלי כבר אומר "קדימה בואי", והנה אנחנו בתוך האוטו של אמא שלה, היא לידי, ואני מתחיל לנהוג. וכשאני שואל "לאן נוסעים", היא אומרת: "תקשיב טוב, אל תלחץ, אתה חייב לסמוך עליי, טוב?".
"לאן נוסעים??" אני שואל שוב, כל הגוף שלי כבר בחרדה, והיא מספרת: "הטלפון הנייד החדש שההורים שלי קנו לי הלך לאיבוד, ואם ההורים שלי ידעו שאיבדתי אותו הם לא יאמינו לי, הם יחשבו שמכרתי אותו, עזוב אתה לא תבין, הם פשוט יהרגו אותי. והתקשרתי קודם למכשיר, וענה לי בחור נחמד שמצא אותו, ועכשיו אנחנו נוסעים לקחת אותו".
"אה אוקיי", אני אומר, נרגע כולי, "אז מה הביג דיל, איפה הוא גר?",
והיא עונה "בעיר העתיקה. הוא פשוט ערבי".
באותו רגע עצרתי את האוטו.
באותן שנים ירושלים הייתה בירת הפיגועים, המצב היה מאד מתוח, ואני הייתי בטוח שלפגוש ערבי בלילה בעיר העתיקה זו משאלת מוות.
"אני לא נוסע לשם" אמרתי לה, "הוא אולי רוצה להרוג אותנו, אולי יחכו לנו שם חברים שלו, יעשו לנו לינץ', תשכחי מזה, אני חוזר".
"רגע, רגע", היא עצרה אותי, ושוב הסתכלה עליי במבט מכשף שבגיל 18 משתק כל אונה הגיונית במוח שלך: "רועי, אני חייבת את הטלפון שלי. אני הולכת איתך או בלעדיך. אתה בא או לא?"
על החיים ועל המוות, חשבתי מייד, ועניתי: "טוב".
כל הדרך נסעתי רועד, לא ידעתי מה מחכה לי ברגע הבא, ואיך שהגענו לכניסה לעיר העתיקה, עצרנו והתקשרנו להגיד שאנחנו פה.
ומייד כשניתקנו, ראיתי מהחלון חבורה של כ- 30 נערים מתקרבים לאטו שלנו. ואיך שהם מתקרבים, כולם ביחד כנחשול, אני פשוט יודע שזה הסוף שלי. זה הלילה האחרון שלי בחיים. הם הולכים לעשות לנו לינץ' כולם ביחד.
ואני רוצה לברוח, אבל אני בתוך האוטו, והרגליים שלי קפואות, ואז היא פשוט יוצאת מהאוטו לקראתם, והם באים לקראתה, והנה נער אחד מכולם מתקרב אליה, ועומד להוציא משהו מהכיס,
ואני זוכר שרציתי לצרוח,
אבל פתאום ראיתי שהוא מוציא מכיסו את הטלפון שלה, ונותן לה.
והיא עומדת איתם, ומדברת וצוחקת, וקוראת לי לבוא, ואני מצטרף, ואנחנו מדברים קצת וצוחקים,
וזו הייתה הפעם הראשונה בחיי שדיברתי על הא ודא עם נערים ערבים.
וזה אולי יפתיע אתכם, אבל כילד ירושלמי שגדל בבתי ספר דתיים, זו באמת הייתה הפעם הראשונה בשבילי, ואני אפילו מתבייש להגיד את זה, עד כמה שזה ברור, שהיו שם נערים בדיוק כמוני. כאלו שיכלו להיות ממש חברים טובים שלי.
והשבוע ישב אצלי לקוח, וניסיתי להסביר לו מה זה אומר "כלא מחשבתי". מה זה אומר "כלא של אמונות", מה זה בכלל "כלא תודעתי".
והסיפור הזה הוא בעיני דוגמא מעולה לכך: עד אותו ערב חייתי בעולם אמונות מסויים, עולם שגרם לי לפחד מבני אדם מסויימים, ובזכות כוח חזק, בזכות תשוקה ואהבה לשכנה שלי, הצלחתי לצאת מעבר לכלא המחשבתי שלי, הצלחתי לפגוש עולם חדש, עולם שבו המחשבות והאמונות שלי השתנו.
בחיים שלנו הרבה פעמים אנחנו מונעים, מקבלים החלטות, פועלים מתוך הכלא המחשבתי שלנו.
ורק ההבנה שהמחשבות שלנו והאמונות שלנו הן רק מחשבות ואמונות, ושמאחוריהן קיים עולם שלם גדול יותר, רחב יותר, עם אפשרויות רבות יותר של שפע, הנאה, תשוקה, חיבורים, מפגשים וחוויות,
רק ההבנה הזו כבר נותנת לנו מוטיבציה, לאט לאט ובעדינות, לברוח מתוך הכלא המחשבתי שלנו, לעבר החירות. לעבר הכנות.
כנות – אהבה מניעה אותנו מעבר לחומות שלנו