במשך שנים האמנתי שאם כואב לי, זה אומר שחסר לי משהו. שמשהו בחיים שלי לא מדוייק. שאולי אני עוסק במשהו שלא מרגש אותי. שאולי הזוגיות שלי לא מספיק טובה. שאולי אני לא גר בבית שתמיד חלמתי עליו.
אבל מאז שהבנתי את הנושא שאני קורא לו ״טראומת אושר״, אני מבין משהו אחר. אני מבין שלפעמים, התחושה של הכאב, חוסר הנוחות שאני מרגיש, לא מעידים דווקא על חוסר של משהו, אלא מעידים על הפחד שלי להתרווח. להתרווח במה שיש לי. ליהנות מהמצב הקיים. מעידים על הפחד שלי מסכנה. על הפחד שלי מזה שכל מה שיש לי ייגמר, יעלם, ילקח לי. הם מעידים על זכרונות עבר שלי. על הפעמים שהתרווחתי ומישהו או משהו שמט לי את הכסא. והתרסקתי על הרצפה. וזה כאב, כל כך כאב, שהבטחתי לעצמי לא להתרווח שוב בחיים.
ואני מנסה בכל מאודי לעמוד בהבטחה הזו, ולכן הרבה פעמים כשאני מרגיש שטוב לי, שאני יכול להתרווח, שנעים לי, עולה לי כאב בגוף, ואת הכאב הזה אני מתרגם כלא מספיק, כחסר. וכך בזכות זה שאני מרגיש שמשהו חסר ולא מדוייק אני מצליח לא להתרווח, להיות דרוך ומוכן, כך ששום דבר לא יכול לפגוע בי.
אז קודם כל בא לי להגיד שזו אסטרטגיה מדהימה וחכמה ואוהבת ושומרת,
רק שבזמן האחרון אני מרגיש שלפעמים בא לי להתרווח בתוך מה שיש לי, ושבמקום לתרגם את הכאב כמשהו חסר, כמקום שעוד לא הגעתי אליו, בא לי להרגיש אותו. לא בשביל לסבול, לא בשביל לכאוב, אלא בשביל להסכים לי לעבור דרך הפחד הכי גדול שלי, הפחד להיות מאושר, הפחד להתרווח בתוך המציאות שלי, הפחד ליהנות מכל מה שכבר יש לי.
ובכנות – זה מפחיד ומעלה הרבה דפוסים.
כל פעם שאני רק מעז להרגיש את תחושת ההתרחבות במה שיש. לכן אני מתאמן, מתאמן על להתרווח, והרבה פעמים כשעולה לי הכאב, כשאני מרגיש שחסר לי, שאין לי מה שאני רוצה, שאולי משהו בחיים שלי לא עובד, שאני תקוע, אני מבין שזו קריאה, שזה סימן, שזו טראומת אושר, ושזה הזמן להתרווח במה שיש לי, לתרגל עונג אושר וביטחון.
כנות – להתרווח במה שיש.